זה אפללו. הסגנון, המוסיקה, הקול והמצלול. גם הלייטמוטיב הנושאי – האהבה המיוחלת שנמצאת בספירות השיריות יותר מאשר במציאות. 
שוב אני נשבה בקסמי הסלסול הבהיר שמפעים כשהוא שר "רוקד לפעימות ליבך". מסתלסל כה יפה שאתה מאמין לכל פעימה, כשהוא שר על שעבודו הטוטאלי לאהובה. השראה שלוקחת אל תוך רזי המנגינה, אתה מאמין לו כשהוא שר:  "נבראתי לחבק אותך בתו הרך". המוסיקה נשזרת בקול הפעמונים.
אתה מאמין גם לה"אהבה משוגעת" בשילוב של מוסיקה מזרחית לפלמנקו. האהבה שהיא גם וגם – זו המשוגעת וזו השפויה.
וכשהוא שר ברגש עצום "ביום הכי בהיר" – פתיחה אקוסטית קצבית – קו מלודי טיפוסי – על האור הגנוז (האלוהי) שמאיר בתוכו – הקול שאמור להרגיע את הפחדים והחשש מהבדידות בגין האהבה ולהביא את גילויה. צליל המיתרים הסימפוני בשיר קצת בומבסטי, אם כי אינו גורע מתעצומות ההבעה של אפללו.
ואז מגיע הדואט עם סגיב כהן "שכל העולם יידע", מפגש קולות מעודן ומענג במקצב הואלס. כמעט שני "כינורות קוליים". שיר אהבה שהמטפורה המרכזית מדברת בזרימה על כל גווניה – מים, שמיים ומוסיקה שמתחברים.
"יש בי אור" – "כשבלילות לא רואים את השמיים/ רק כוכבים צדים את העיניים" – ניגוד יפה, מגיע בעידון המלודי, שיר על תנודות רגשיות בין רגעי התעלות ונפילה. גם כאן השילוב של גיטרה אקוסטית ומיתרים משרת את הקונטקסט, ושוב מוטיב מוכר מאלבומו הקודם.
"מרחוק" עוד שיר געגועים לאהבה בסגנון רומבה פלמנקו, מנגינה פשוטה קליטה ופריכה. גם ב"סיכוי להתקרב" מגיעה האקזוטיקה של של מוסיקת העולם – במקרה הזה מזמין קצב הפלמנקו והקסטנייטיות המלהיב רקדנית שתנפנף בשמלתה האדומה. האוהב מבקש מהאהובה סיכוי נוסף לאהבה. מוכן אפילו להסתכן בקלישאות למרות הציניות שנשלחת אליו בחיוכה. זה הפלמנקו שיש בו גם להט, אבל גם איזשהו ריחוק שיוצר את המתח.
אחרי הלהט הקצבי חוזרים לעידון הרגשי ב"עדיין כאן", ושוב  ואלס מחניף בתוספת קולה של ליטל גבאי וקישוטי גיטרת פלמנקו – שיר עידוד עצמי – עד שנשיג את כל מה שחשקנו – אני עדיין כאן, חי את ההווה בדרך להגשמה.
"עצמי עינייך" סוג של שיר ערש, טונו הרחום המסתלסל ככלי מכוונן לעילא, במנגינה קסומה – הוא יהיה לצידה של נסיכתו הקטנה גם כשתירדם, למרות שהוא עצמו לא ממש נמצא על קרקע המציאות, חלקו בחלום או בשירים.
השפה הלא "עכשווית", שלעיתים אף מזכירה משוררים מתקופת ימי הביניים, מצליחה לעבור ולחלחל במצלול, בסלסול, למעשה במוסיקה שהיא מעניקה למילים.
"ביום הכי בהיר" הוא דיסק שירי אהבה, נטו-אפללו. סגנונו המזוקק, קו המוביל את מפיקיו האומנותיים בחברת אן.אם.סי. השאלה: האם גם האלבום הבא של אפללו ינותב לקו הזה? הדילמה לא קלה – כי לקובי אפללו יש סגנון. ממש כמו זמר פלמנקו – הוא יתקשה לשנות את התכונות המאפיינות אותו. מצד שני – יתכן שעוד אלבום כזה יהיה כבר Too Much. אני מאמין, שאפללו עם הקול הנדיר שלו, גם עם הכישרון המוסיקלי, מסוגל לאתגר עצמו באוריינטציה קצת אחרת, ואחרי האלבום הזה אולי כדאי שייקח לעצמו פרק זמן לבדוק שינוי. לא מהפך – אבל שינוי.