טונים דואבים, סולם הדכדוך, מנגינת העצבות. איתן שפירא מקונן על מצוקותיו, ויתור על האמת שלו – "אין לי יותר על מה לותר", "כל מה ששלי לא נשאר אצלי וצונח" ו"איך אפשר לגעת בלי לרגש". יותר גרוע – "מביט במראה אני משקר והיא לא רואה". בבנאדם חי עם עצמו בשקר, לא חש דברים, מנותק מתחושות.

לפחות בשיר בטונים – איתן שפירא הצליח לרגש. מתחבר אל מחוזות הרגש: הטונים מלאי החמלה העצמית מגיעים ממקום של אמת. מנגינה נוגה, נוגעת, מגעת. ההפקה של אדם גורליצקי מצאה את המינון הקצבי הנכון לביצוע הזה – כולל צלילי פסנתר מהורהרים שמסיימים את השיר.