There is a place for us, for all the world to see
There is a place out there I know, somewhere, for all eternity.

ליונל ריצ'י מסיים את אלבומו החדש כמטיף דתי. הטיימז און ליין כתב על הדיסק: "ריצ'י נשמע כמו רוח רפאים קלושה של עצמו" ו"אם אתם קונים את הדיסק לאמא שלכם, אל תשכחו לצרף את הקבלה". שנאה כרונית לליונל ריצ'י? לא. המבקר דווקא נזכר ב – All Night Long מ-1983.
תמיד היה משהו בליונל ריצ'י שיצר אנטגוניזם אצל המבקרים אבל מרח את האמריקנים (Easy, Still, Sail on, Hello Truly) אחרת לך תסביר איך הוא הפך לזוכה גראמיז סדרתי ומכר כ-100 מיליון תקליטים עד היום. מאז חברותו בה"קומודורס" ממשיך קולו ללטף בבלדות אהבה, שהן הרבה יותר דומיננטיות מהריתם אנד בלוז הפאנקי. לאמריקנים יש משבצת למוסיקה של ריצ'י – Adult-oriented rock – AOR משהו כמו רוק למבוגרים. אני עדין מסווג אותו כמוסיקה ריתם נ' בלוז.
אלבום האולפן ה-14 של ליונל ריצ'י יוצא אחרי Coming Home של 2006 ואלבום ההופעה Live In Paris. אני לא מצטרף למבקר של הטיימז. ריצ'י נאמן לסגנונו, ואפילו דאג לצליל עכשווי לו אחראים אקון, נה-יו, סטארגייט, כריסטופר "טריקי" סטיוארט.שהעניקו איזו "תחושה עכשווית" Contemporary Feel. מהשיר הפותח Forever . דוגמה: Somewhere in London – בצליל דאנס אלקטרוני (דוגמית סאונד למטה). או: צליל האפרוביט ב – Nothing Left to Give. (דוגמית למטה)  ב – Eternity המסיים חוזר ריצ'י לצליל הישן עם מקהלה שמעניקה לשיר את הצבע הגוספלי וממריאה איתו לספירות הרוחניות. מישהו יכול לדרוש מריצ'י תמהיל יותר עשיר?