ביקורת על פט שופ בוייז? מי צריך? מי שמכיר את הצליל יכול ברגע זה לנטוש. אין בעיה לזהות את הצליל הפט שופ בוייזי כבר על הפתיחה ב – Love etc.. אבל אולי כמה מילים למי שכבר השאירו את ההרכב הזה מאחור: יש מצב לקאמבק. פופ שתמיד זרם לידי בנעימותו, הרמוניות שמיימיות שמעולם לא ממש חלחלו. והייתה תחושה שהם כבר אמרו את כל מה שיש להגיד.

ניל טנאנט (Neil Tennant) וכריס לאו (Chris Low)  לא עושים שינויים קיצוניים במלאת 25 לצמד הסינת פופ, אלבום אולפן עשירי קלישאות? להם מותר. כי פ.ש.ב נשמעים תמיד רעננים, כאילו יצאו עכשיו מהמקלחת. האנגלי יגיד על האלבום הזה: גרייט מלודיז. זה הסאונד של טנאנט. אבל לא רק. הם חברו לאנשי בית ההפקות Xenomania והמפיק בריאן היגינס כדי להעניק עוד ליטוש אלקטרו פופי לקונספט. ובאמת, זה לא נשמע כצליל של להקה לשעבר שמנסה להישרד. השירה הגברית הנוספת בקטע הפתיחה הזכירה לי במשהו "אנשי הכפר", גם הוא הרכב מז'אנר הפופ המדונסס.
אהבתי את More than a dream – סופט דאנס מלודי להפליא – על האמונה ביכול של הבנאדם להשתנות. גם את הרכות היפה של Beautiful People – על הרצון לחיות בעולם עירוני שפוי. האלקטרוניקה המודרנית מתחברת להרמוניה יפהפה – Pandemonium, והצליל – מיליון דולר. וברמה הזו – The way it used to be. נדמה לי שגם מי שלא עשה הכרה עם הפ.ב.ש עד כה, יכול להתחיל מכאן. זו תהיה התחלה יפה. Legacy המסיים הוא הפתעה – חריג של ממש, מורידים הילוך למידטמפו, שיר נוגה משהו שבמרכזו משפט המשפט – You Get Over It, המגיע בשילוב של פופ וצליל סימפוני. מוקדם להספיד אותם.