אביב גפן מבואס מהתקופה. אפשר לתמצת את תחושת הדכדוך במשפט אחד מהשיר "זה נראה כאילו אלהים סגר פה את האור". הבקרים עייפים, נהגים תקועים בפקק מצפצפים וחושבים כאילו רעשים יעבירו את הזמן, גם ילדים – כבר בגילם – העצב ניכר בפניהם, ובפתח עוד אסון וההמון מתלהם. טקסט טוב, אבל מה חבל שאינו מושלם: שלושת המשפטים הראשונים – "אנשים שכחו להיות מאושרים/ הזמנים גם הם לא מחייכים" – הם יותר פרשנות של השיר ופחות השיר עצמו. הייתי מצנזר אותם.
הפסנתר המינורי בפתיחה לוקח לבלדת רגש טיפוסית של גפן. שיר רגש שהופך במהלכו רגשני כשהדובר פונה אליה ב"אני בא אלייך" למצוא שביב נוחם, שווה ערך לבקשתו להשאיר "איזה אור קטן בלב" בתוך המנהרה החשוכה. מנגינה שיש בה געגוע לשפיות אולי ל"עבר שנראה מתוק", שהזכירה לי פופ סוונטיז מבתי היוצרים של הקרפנטרס, ג'ילברט או'סליבן. גפן ממסד את עצמו כמלחין מסוג הפופ האמריקני הקלאסי שאינו תלוי בטרנד מוסיקלי כזה הוא אחר, מלודיות אפרוריות נוגות ומחלחלות עם איזו עצבות עמוקה, ביצוע רגשני מאוד שמעיד על לב ופה שווים.

צילום: קווין וסטנברג.

אביב גפן – אור קטן בלב