שלום חנוך

שלום חנוך

אן.אם. סי דיסק כפול
5/5

היפה באמנות, במוסיקה, בשירים – שאתה מצליח לחצוב מעצמך את האמת שלך ולחבר אותה אל מקורות התבונה והרגש באופן שאתה ופיך שווים. שאתה ישר עם עצמך. לא עוסק במניפולציות. לא מנסה לשאת חן בפני מישהו. יש יוצרים מעטים שמצליחים לגעת בשלם הזה. שלום נוגע.
שיר לפני אחרון בדיסק החדש, יש לו לשלום, משפט אחד שנדמה לי אומר הכל: "אל האמת ואל האושר/ אחצוב דרכי בשתי ידיים". בשיר הזה ("במו ידי") שר שלום את אינדיווידואליותו המוחלטת: לא הקהל הגדול, זה ירא השמיים שעושה דרכו לירושלים, שחושב שיש לו אפוטרופוסות על האור – הוא שיקבע את מהות האור-האמת-האושר. כי "במו ידיי אחצוב דרכי במו ידיי".
מוסיקה מינורית. צליל אווירת מרחב הזמן הגדול והלא נודע. טון של כאב, וצער ויראה. הלמות שטוענת את השיר. "גם אם כוכב אחד יאיר, בכל אשר נושבת רוח", שר שלום, ואז מגיע צליל דק של כינור, כעין פאוזה כדי לעבור ל"אחצוב דרכי במו ידי". שיר שבשבילו קונים דיסק. אמת. אמת חיים. בינה ורגש חוברים לאני מאמין. שש דקות ומשהו מצמררות. ואחרי שיר כזה די מסוכן לשמוע משהו אחר פן ימעט ערכו מפני גודלו של זה.
ואז מגיע אקורד הסיום, שיר עירום כביום היוולדו, מושר כמעט אקפלה, קיצור מהות האדם בדקה וחצי: "לא מאמין בכלום/ לא מחפש תשובה/ לא מסכם סיכום/ לא מזייף תקווה" וגם "להישאר טיפש/ להתבוסס בדם/ להישרף באש/ להיקרא – אדם". הלחן נשמע לי פיסת מוסיקה שעומדת בפני עצמה, לא שייך לזמן, למקום. חובר למהות הזו. סטנדרט.
לא מצאתי שם לאלבום. הוא נקרא בפשטות "שלום חנוך". זוהי בחירתו. כמו לומר: שום שיר כאן לא ראוי להיות שיר הנושא, או שיר הנושא את שמו של כל האלבום. אפילו לא "במו ידיי". מגלומני משהו? – אולי. אבל מה זה משנה. זה באמת הוא – שלום חנוך.
האלבום נפתח באהבה וממשיך באלהים, שני שירים שמשקפים מהות האמירה באלבום החדש.
להישאר פתוחים לאהבה בלי חשבונות. מבקש שלום חנוך. אין כאן רומנטיקה. ההצעה נשמעת כמו איזשהו דיל שהוא מציע לעזר – לעשות שינוי בסדר היום. נושא ההצעה: יחסים ללא תנאי. לא לחזור באותו היום לאותו מקום עם אותה תשובה. לחפש אופק לא נודע. האהבה היא אופציה. ("נישאר פתוחים לאהבה")
מוסיקה: חוזרים לישיר הזה, לבסיס הרוק. מנגינה פשוטה, קצב חזק, גיטרות שאינן עושות הנחות. קול שורט, מחוספס. נטול שאר רוח סנטימנטאלי.
ולאלהים: "אם אלהים היה בא ורואה אתכם/ היה מתרחק מכם היה מתייאש מזמן"
אם יש אל אומר שלום, הוא בטח אינו מדבר עברית, הוא לא כוכב, אם היה שוכן במרומים – הוא כבר היה עושה שלום לא רק במרומיו, ואם יש אלהים – "יש לי איתו הסכם – אני לא מתעסק איתו והוא לא מתעסק איתי". שיר תוכחה נוקב. שלום שר מתוך שיפוטו-הוא את העם בתוכו הוא שוכן, אומר עליו דברים קשים, שבטח היו מקובלים, לדעתו, על אלהים – אילו היה, בשמו העם הזה מדבר. היה מתייאש ממנו, מתרחק מזמן. לשלום זה קרה. כל כך התייאש שהוא שר שיר על איך אלהים היה רואה את עמו אילו הוא היה.  כאן שבים לימי "חתונה לבנה". הפקה שאינה עושה פשרות. קצב רוק-נסיעה רועם, ביצוע דרמטי טעון, רציני, מלודי אבל לא מלטף ולא מתחנף. זועם. סעור מבפנים.
ההמשך – "מתפללים" – שיר טעון על המתים ועל החיים, מתחיל מטאל, כבד, לא כצליל כוחני, אלא כחלק מהאמירה הדרמטית הבוטה על מחזוריות נוראה-מעיקה של אנשים שמתפוצצים ברחובות, ומתפללים, שוב לובשים שחור, אבל אינם מוצאים מילים. אינם מוצאים פיתרון, כי העיר ממשיכה להיות מקודשת בדם מאמיניה. לכן היא עיר מקוללת. ושלום מביע צער: "חבל עלינו, וחבל על החיים".  שיר מחאה? אני קורא לשיר הזה – שיר הארה. העיבוד לגיטרות הזכיר לי את ה"החומה" של פינק פלויד, גם כאן בקונטקסט האפוקליפטי.
ואחרי המועקה מגיעים צלילי רגאיי. חוזרים לאהבה. שלום בחר בשם "ג'מייקה". המקום הרחוק הזה שכל התיירים זורמים אליו. אולי תצא מזה אהבה. בינתיים נמשיך לרקוד. כמעט אנטיתיזה. אתנחתא. להירגע מהכאוס.
וישנה האהבה של "אומרת לי לעד", השקט והרומנטי-צובט-כואב הזה. אבל אצל שלום אין תעודת ביטוח, למרות מילותיה המבטיחות – "אתה לי האחד, יחיד ומיוחד שלי לכל חיי". האהבה אינה רק מנהרה שמוצפת כולה אור. כי אהבה זה גם להיות "מכור לאשליה". התשוקה הנמשכת הכואבת לאהבה האישית, הרצון הכמעט נואש לקבל אישורים להמשך קיומה. "הדרך לאהוב נמשכת לאין סוף/ גלים מעגלים געגועים אל חוף". ובסיום צליל המיתר שמשדר את האיום-ספק הזה. מברוק לעיבוד. עוד שיר שצימררני.
"להיות אדם" מתחיל כמו Jailhouse Rock של אלביס. חוזרים להתפלסף על מהויות בקצב רוקנ'רול פשוט. "ארוכה הדרך להיות אדם" ואיך נגיע להיות אדם? "להתחיל לנשום עכשיו וכאן/להתחיל בצעד הכי קטן/ להקשיב ללב הוא הכי חכם". שזה מה? לסמוך על התחושה הפנימית? ומה זה בדיוק להיות אדם? "המאנטש", כמו שאומרים ביידיש. בן אנוש מושלם? שלם עם דרכך? הטקסט אינו מבהיר.
מה שלוקח לשיר הבא – "העיקר" על תהליך הכתיבה שלעולם אינו שלם-מושלם. שלום כמעט אינו שר אלא מספר על חוסר ההתרצות בכתיבה "לחשוב שטוב – סימן לא טוב הוא". רוק פשוט עם קישוטי כלי נשיפה. ועוד שיר על היצירה – רומנטי כמו שיר אהבה ראשוני – "מילים", פשטות החריזה, הלחן. "מילים באות כשאני מנגן", עוד אחד מהשירים האינטימיים הצובטים האלה שלו. חיוך פנימי. בלי טראומות. איך שהמילים מתחברות בטבעיות למנגינה, שזה "להרוויח עם קסם קטן". וזה קסם של שיר, או שיר של קסם.
אם לחזור לרוק בסיסי אז – "אולי תדליקי", וכאן שלום משתחרר לרוק צעיר, פחות "רציני", פאן של ממש. טוב להופעה. וגם השיר הבא – "בוכה רק לי" שממשיך את קו הרוק הקצבי השמח של שירי הבינו-בינה במשפט הכי פשוט נדוש שאפשר לקבל מחנוך על אהבה "אני מכור לאהבה, היא הכוח המנוע שלי", או בטון שקט-כואב בשיר הבא שנוגע במפגעי האהבה, "העוגן", שבו מתחנן האוהב לאהובה לא לנטוש. "את העוגן שלי בלעדייך הייתי נסחף".
שירים חדשים של שלום. זה אינו שלום אחר שלא הכרנו, אבל זה שלום הישן והטוב, שתמיד מרגש מחדש. וזה מספיק. ריגוש מחדש – לא דבר של מה בכך.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות