יצחק קלפטר – שירה וגיטרה, אפרים שמיר – שירה וגיטרה, אלון אולארצ'יק – שירה ובס. נגנים: אשר פדי – תופים וכלי הקשה. עמית הראל – קלידים. הפיק האלבום: אלון חלמיש. הפקה מוסיקלית: אפרים שמיר. הקלטת הופעה:ליאור טבת.

איך אתם עם נוסטלגיה? האם נוסטלגיה היא פונקציה של גיל? – לא רק. כשאולארצ'יק שר "כל דבר מותק מנקר לי את הלב" זה יותר מערגה נוסטלגית לשיר. זה השיר והביצוע שממשיכים לנקר את הלב.
לא כל השירים קורצו מאותם חומרים משמרים. כי לאולארצ'יק יש גם השיר הזה על הבחור החדש שבא לשכונה, שזה נדמה לי פיור נוסטלג'יק.
אלבום שבא לתעד מפגש משולש. קלפטר-אולארצ'יק-שמיר נפגשים ככה כבר כמה שנים. בז'רגון המקצועי – חלטורה מכובדת. מבחינתם – עובדים במה שהם אוהבים. מכונות ההקלטה הגיעו באופן טבעי. מצעד להיטיהם.
שמתי את הדיסק בבוקרו של יום אביבי בהיר. נזכרתי שהייתי במופע לפני 4 שנים. זאפה – 2005. האלבום כמו ההופעה מחזיר לשבעים. הנוסטלגיה של "בואי נתחבק". ערגה של ממש.
תעירו אותם באמצע הלילה. הם ינגנו את השירים האלה מתוך שינה. כול קומבינה מכוורת של פעם מתקבלת בברכה, בשירה, באהבה.
החברים חילקו ביניהם חלוקה צודקת את הלהיטים. הבסט-אופ-דה-בסט. קלפטר עם "דמיון חופשי", "צליל מכוון", "שיר אהבה בדואי", שמיר עם "ערב של יום בהיר", ,נכון את יפה", "שיעור מולדת", אולארצ’יק עם "בא לשכונה", "בואי נתחבק", "כול דבר קט" (מי זה שם בסקסופון? ניצן עין הבר?) וגם זורקים עצמות מ"כוורת". להיטי העבר, הכי מוכרים. שירים יפים באמת. "הידעת את הדרך" של עלי מוהר שהלחין שמיר. ככה כבר לא כותבים היום.
הערב המשותף אינו אומר שומדבר על השנים האחרונות שלהם, שלא לדבר על ההווה. הכי קליט–צפוי, הכי מחויך, הכי שירה בציבור. ב-2005 כתבתי: "מינונים שלא יכבידו: הכול יושב במקום, קצת פופ, בלוז, קצת רוקנ’רול. לי הם נראים כמו זמרי קאונטרי מזדקנים שחוזרים לשיר בבר הישן לזכר הימים הטובים"
לא להקה. התענגות משותפת על שירים מעומק ניסיונם ומקצעונתם. אני יכול להבין שכול אחד לחוד לא יכול להביא את הקהל הגדול, והקומבינה נועדה לפתור את הבעיה. אז הבעיה הזו כנראה נפתרה. והאמת: אין מי שיבצע טוב יותר את קלפטר, אולארצ’יק ושמיר מאשר קלפטר אולארצ’יק ושמיר, במיוחד את שירי אהבותיהם – "האהבה שלי" (קלפטר), "בואי נגיד שאני שלך" (אולארצ'יק), "יותר מסתם אחת" (שמיר) את מה שיש להם אף אחד לא ייקח מהם. זה לא מעט.