משתתפים: קובי אפללו, נורית גלרון, אברהם טל, מיכל טרבלסי, ארז לב ארי, גלי עטרי, רונה קינן, מאיה רוטמן, שלומי שבן. ניהול מוסיקלי: עדי רנרט. מנחה: מיקי קם. נגנים: אלון הלל – תופים, עמוס הדני – גיטרות, ניצן עין הבר – כלי נשיפה, בס – צור בן זאב. עורכת ומפיקה: נעמי אטיאס.
צדקה מיקי קם שהנחתה את הערב: לפעמים אינך יודע ש"משורר" עומד מאחורי השיר שאתה מזמזם. ואמנם: מה כל כך קריטי שאת המילים של השיר כתב נתן יונתן ולא אהוד מנור, נתן אלתרמן ולא נעמי שמר. נתן יונתן ולא יהונתן גפן? הא, "שירי משוררים" זה העניין, כאילו זהו ז'אנר בפני עצמו. במהלך הערב פצחה גלי עטרי ב"חנהל'ה התבלבלה". אפילו זקני חולון, שמילאו בייצוג מכובד את האולם, הרימו את גבתם. זה הרי שיר "מזרחי". אחרי בירור מלוחשש קצר, הם נרגעו: את המילים אכן כתב משורר, נתן אלתרמן בכבודו ובעצמו. גילוי שהוציא ממישהו לידי – מה, הוא כתב את השיר ה"מזרחי" הזה? אז כמו שחנהל'ה התבלבלה, גם הקהל התבלבל, כי השיר אכן אינו משתייך לשירון הקלאסי, זה שוותיקי חולון מזמרים בערבי שירה בציבור. ואולי המוסיקה ה"מזרחית" היא שבלבלבה.
המוסיקה? מילה אחת לא נאמרה עליה. חס ושלום. הרי בערב משוררים עסקינן. מוסיקה זה לא נושא הערב. ואכן לכל אורך הערב לא הוזכר שמו של כותב מנגינות, מלחין, אחד לרפואה ע"י המנחה התמירה, מיקי קם. אז כדי להזכיר למי שצריך להזכיר: עם כל הכבוד ל"משוררים", וכבודם במקומם מונח – שירי זמר הם מילים ומוסיקה. הא בהא תליא. ועוד תזכורת קטנה: משוררים בדרך כלל אינם כותבים כדי שילחינו את שיריהם. בשיר הזה ("חנהל'ה") מן הראוי היה להזכיר שהלחן הוא עממי ושהוא אכן מזוהה עם אחד מראשוני המוסיקה המכונה "מזרחית" – דקלון, לא פחות מאשר עם אלתרמן.
אבל זה מה שקורה לערב שהכותרת שלו – סדרת "המשוררים הגדולים" המטילה את צילה הגדול. ערבי "שירי משוררים", שהופקו בזמנם ע"י מחלקת התרבות של גל"צ, העמידו אתגר רציני בפני מלחינים – להלחין מוסיקה לשירים שלא נכתבו להלחנה.
"עוד חוזר הניגון" לא העמיד לעצמו שום מטרה, שלא לדבר על קונספט אומנותי או אתגר. כל מטרתו – לאזכר כמה מהלחנים היפים שנכתבו לשירים של נתן אלתרמן, חיים נחמן ביאליק, רחל, לאה גולדברג, נתן יונתן, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, תרצה אתר, אברהם חלפי ויונה וולך. ומי חסר לי ברשימה הזו? ניחשתם נכונה: נתן זך. מה, חסרים שירים מולחנים של זך? אם כבר נורית גלרון נמצאת במקום, למה שלא תשיר,למשל, "כשצלצלת רעד קולך"? ומה עם אחד השירים היפים שיצאו מהשידוך הזה בין משורר (זך) ומלחין (כספי) – "כשאלהים אמר בפעם הראשונה"? או: "כי האדם עץ השדה" של שלום חנוך.
הקהל? הקהל מגיע כדי לזהות את הקליט והמוכר, ופסטיבל ימי זמר בחולון, הוא קודם כל אתגר לגברים וגברות לתת קולם בשיר, לבדוק אם מיתרי קולם עדיין עובדים/מצפצפים. כשרונה קינן, למשל, שרה "התבואי אלי הלילה" ("שיר ליל שבת" ליהודה עמיחי) שמעתי מאחורי, מצדדי ומלפניי עוד כמה גרסאות בשלל קולות, מציפציף המזדקר הגבוה לנמוך הרפה-מדולדל. עם כל הכבוד למשוררים ולזמרת, אומרים החולוני והחולונית, אנחנו פה בשביל לשיר. ובשביל לשיר סיפקו לו גם שיר שאינו מזוהה עם צמרת "משוררי-העל" – יעקב אורלנד ("היו לילות") לשירה בציבור.
יש סוג של מופעים, לידיעת הציבור החולוני, שאני לא רוצה לשמוע אותו שר, אלא רק או בעיקר את הזמרים והזמרות. האם זוהי דרישה מוגזמת? אני מעריך, שיש עוד מתי מעט, שאינם מרגישים צורך עז לתת קולם בשיר ולאפשר לבעלי המקצוע המזמרים לזמר, וגם למאזינים נטולי תאוות השירה בציבור, להקשיב לקולם (של הזמרים,כמובן).
תאורה: פספוס. לא נוצלה כדי להעניק מימד יותר מיוחד לערב. סאונד: גברת אחת צעקה על הזמרים שלא שומעים אותם. מה הם אשמים? היא הייתה צריכה להסתובב ולצרוח על הסאונדמן. את שלישיית הזמרים מאחור (ששמותיהם לא הוכנסו לתוכנייה – מים-מלח) – לא שמעו כלל וכלל. קטעי קישור (מפי המנחה מיקי קם) עסקו ברכילות נוסטלגית. אני מבין שאהבות ובגידות של משוררים הן פיקנטריה, אבל לא חייבים בכל מחיר. טורי הרכילות הותיקים יכולים לנוח בערב שירי משוררים. (המשך בעמוד הבא)
