בסוף מתרגלים להכל

דודו טסה

הד-ארצי
5/5

"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי"

השיר "בסוף מתרגלים להכל" מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד – נשבר לי הזין.? או שמא זה מקרהו הפרטי בהחלט? משהו לא רגוע בחיים יוצא מהשיר. מצב של אין מפלט, אין דרך לאהבה. הטירוף עדיף על כל מיני חלומות. פשוט להשתגע.
מתחיל אקוסטי, הטון הגבוה מעביר את הכאב, תחושה של קריאה נואשת. יש מעבר לשירה פחות זועקת, "שפויה" כביכול הרמונית, ניגוד יפה לפני שחוזרים לזעקה, לפני שהכל הופך יבבה גדולה בעיבוד סהרורי שמעידה על ההידרדרות הטראומטית. טסה שר את ליבו.
דודו טסה משדר על תדר אס.או.אס נפשי. טון יגוני מגיע ממקומות של מחסור אמיתי במגע וחום, של מועקה בסיסית. של פחדים. פחדים הם מניע. לפעמים משתקים, לפעמים – יצירתיים.
"כל כך פוחד מהים/ כל-כך פוחד מהגשם/ מהדמעות שלך/ הנה זה מגיע/ כל כך פוחד מעמודי החשמל/ להישאר לבד ללא מגע/ מהדמעות שלך/ הנה זה מגיע/ אמא מדברת לעצמה/ מדברת לעצמה… צריך לקחת אחריות / כבר לא ילד". גם אמא לא ממש מסוגלת לעזור. יש לה הבעיות שלה. והוא עצמו – עוד לא מוכן.
המוסיקה והטון – גורמים לך להשתתף בעיצבונו. דודו טסה לא בא לשמח לבבות. המוסיקה שלו מנסה לנבור במקורות תוגתו ולשתף בה את המאזין.
צלילים כמו שעון מתקתק פותחים את "מגיע לי יותר", מקצב מידטמפו כמו מבשר על התרחשות קשה שמגיעה. "אפשר לחיות חיים שלמים על יד/אבל מגיע לי יותר", מקונן.
המוסיקה כמעט לאורך כל הדיסק – דרמטית. ההפקה האלקטרונית (טסה את ניר מימון) עוטפת בצלילים שמשדרים אי רגיעה. לחץ. "יותר מדי קולות/ הם יצחקו כשירדו הדמעות", שר טסה ב"ישר", והצלילים המלווים מייצרים את אווירת הנכאים. דווקא שיר עם קרן באפלה – "איכשהו מתישהו – יקרה לך משהו טוב". 
מצוקות הנפש. איך ולמה? לא תמיד מספק הטקסט תשובות רציונאליות. די בטונים האלה כדי להבין דברים שספת הפסיכולוג עשויה לאתר. השיר  "ישר" חובר ל"מטושטש" מטפס לסערת נפש – ממתין כמו דף לציורה החדש, בינתיים מצבו לא השתפר, רואה מטושטש. טקסט שנטען בפופ מידטמפו בלתי משתנה, מקושט נכון בצליל מיתרים.
האווירה הלחוצה מגיעה ל"משטרה" – על בנאדם שמישהי התלוננה נגדו והוא לא מבין איך זה קרה. טסה שר את זה סעור נפש בצליל רוק פאנקיי.
כאילו נרגעים ב"חפש" ההרמוני – אבל זוהי גלולת הרגעה מטעה, שיר שמלטף בצליליו האקוסטיים הרכים, אבל מילותיו אינן מרככות – מדברות על אין מפלט, שגרה מייגעת, על נשים בחייו שהן יפות בעיני אחרים, על כך שהוא אשם ב"סחר רגשות".
טסה שלו יותר ב"נסיכת העיר" של יענקלה רוטבליט, אם כי גם כאן המילים מדברים על איך אהבה גדולה הייתה לשווא. אבל הטון רגוע, מפויס. שתי גלולות הרגעה, עד שמגיעה הזעקה הנואשת "אמי אמי פתחי את הדלת כל גופי רועד מקור", שיר של אהובה עוזרי.
"איזה יום", לטעמי היפה בדיסק, מגיע ממקום עמוק. מסתלסל בטנור הזה שמחלחל ונכנס עמוק. שיר פשוט, לכאורה. הימים בחיינו – טובים, רעים, פעם אנחנו עפים, פעם אנחנו ברצפה, פעם שיכורים ופעם פיכחים, פעם ליצנים ופעם נסיכים, ומחפשים תשובות, אבל אין פתרון. ויש ימים כאלה נוראים, שאין בהם שמץ ישועה, ימים שמחפשים פתחי הימלטות ונוחם: "איזה יום עבר עליי/ זה קצת יותר מדיי/ פתחי לי את הדלת…"
בעיבוד פולק אקוסטי, טסה הופך את הצער לטון מדוכדך ונוגה, עובר משירה שקטה נמוכה לסלסול מלודי גבוה יפהפה. יש שירים כאלה שנולדים מתוך מצוקה ומייצרים צלילים וקולות של פעם בחיים. נדמה לי שגם הדיסק הזה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. השיר "משטרה" זה לא על אחד שמישהי התלוננה עליו….זו לא באמת חקירה. זה משל על וויכוח עם בת זוג.
    חיפפת בהאזנה? (-:

  2. למרות שאינני מעריץ גדול של דודו טסה, אני חייב לפרגן לרמה שהוא מפגין ביצירה שלו. קשה עלי השירה שלו, אך היא טובה מאד. "איזה יום" הוא אחלה שיר. זהו החומר הטוב ביותר ששמעתי ממנו. בהצלחה, דודו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות