עדי רנרט – קלידים, חצוצרה, ניהול מוסיקלי. אלי מגן: בס ושירה. אלון הילל: תופים. אורח: שלמה יידוב.
שירים: לא דיברנו עוד על אהבה, שלכת אבי, מעבר לים, בן, עד סוף הקיץ (דואט עם אלי מגן), הייה לי חבר הייה לי אח, עוד מעט אלך, עוד זמן, העונה החמישית, באביב, שיר בין ערביים (שלמה יידוב) ימים לבנים (דואט עם שלמה יידוב) ערב כחול עמוק (דואט עם שלמה יידוב), שלכת, פנינה לצווארה, שיר היונה, ספינת הזכרונות. הדרן: הליכה לקיסריה, אי הנצח, עוד יבוא היום.
חזרה מן הכפור אל פינת הנוסטלגיה החמה. הסקרנות הייתה קודם כל לראות אותה היום אחרי כמעט 30 שנה, כשהתאהבנו בה ובשיריה. נתנאלה של "שיר היונה", "ימים לבנים", "הליכה לקיסריה", "היה לי חבר היה לי אח", "עמוק העצב בעיניים", "עוד יבוא היום" עזבה לשוודיה לראשונה באמצע השבעים והלכה בעקבות אהובה פול טאבו, חזרה לארץ להתגורר בעין הוד ושוב ארזה וחזרה לשוודיה.
והיא שוב שבה מעיירה שוודית קטנה ליד גבול נורבגיה לחולון, עיר ואם בישראל, לשיר את כל המוכרים וגם החדשים, ביניהם גם "באביב" של מיכה שטרית שהקליטה לפרויקט "עבודה עברית".
סקרנות כי זכרנוה יפה, נאווה ואקזוטית, המראה האינדיאני, הקול הנמוך והמחלחל שהיום מצליח לנסוק למרומי המנעד.
והנה היא מגיחה, אמנם כבר לא אותה נערה שחרחורת, שויתרה אז על אדמת שיריה, אבל עדיין – נתנאלה, תוויה היפים מכל בחינה – פיסית, מוסיקלית. אחרי עשרים שירים – כל האהובים וכמה חדשים, חלקם יפים – זו אינה נתנאלה אחרת, אבל עם ניואנסים כאלה ואחרים, פריטה "קלאסית" בגיטרה, שירים חדשים שכולם שלה, חלקם אוטוביוגרפיים (גם שיר חדש המתייחס לשואה האקולוגית בעולמנו), שלא הכי עניינו את הקהל, שהגיע בעיקר לזהות את כל המוכרים ולפצוח בשיר, גם כאשר השיר אינטימי ומבקש מהציבור שקט.
נתנאלה לא איבדה דבר בטון, במנעד, בהגשה. הערב קלח. הייתי משקיע בו יותר. תזמורת יותר מגוונת, עיבודים יותר עשירים. הפקה מיוחדת לפסטיבל צריכה לתת את הכבוד לזמרת, לפסטיבל.
אחרי עשרים שירים, אתה מהרהר לרגע – מה היא עושה שם, בארץ הצפון הרחוקה עם שירים כאלה מארץ ישראל, אהוביה ואהובי הקהל, שבהחלט ממשיכים להפעים. הרהור 2: מה יש לה לחפש כאן ועכשיו, הגם שרוחות הנוסטלגיה מנשבות בחוזקה, איך ה"שוודית" הזו תסתגל לאוויר והאווירה המקומיים, ימי האח הגדול ואולפנים שקופים שלוקחים את התרבות לרצפה. הרהור 3: אולי כדאי לה להישאר שם ולנו להמשיך להתרפק על גיחותיה. היה לי רגע או שניים של התרפקות יפה וענוגה בערב הזה בתיאטרון חולון.
רגע יפה: שלמה יידוב שכתב את "ימים לבנים" חובר אליה, להעניק את הטאץ' המיוחד שלו בנגינת האקוסטית, וגם לחבור לשיר הזה ול"ערב כחול עמוק" שלו, גרסת נתנאלה לשיר שהתפרסם ע"י ריטה.
כן, מודה באשמה: למרות שאני בעד החדש והחדשני, אצל נתנאלה, אחרי שלושים שנה הרשיתי לעצמי להתרפק, וגם הרגשתי טוב עם זה.
קראתי בעיתון גדול כתבה על נתנאלה שהוכתרה: "ציפור זרה". לפי הערב ששמעתי, היא ממש אינה זרה. עדיין ציפור נדירה ששבה מארצות הקור אל חלונה. לא זרה.
נתנאלה – "פנינה לצווארה" קטעים מהמופע
