PEACHTREE ROAD

אלטון ג'ון

מרקיורי, הליקון
0/5

מי שפיקפק ביכולת של אלטון לחזור ולעשות פופ מהסוג הישן והטוב, זה שאפיין אותו בשבעים, אז הדיסק הזה נותן תשובות, אבל לא מפתיעות, לא שירים בני אלמוות. "דרך עץ האפרסקים" לא מגיע לרמת "דרך האבנים הצהובות", ובכול זאת זהו אלטון ג’ון שחוזר למקום שממנו יצא בראשית השבעים כששר את "שיר הגבול" עם כותב המילים שלו ברני טאופין.

את הטון הכללי קובעים שירי הסלואו מיד-טמפו. זהו אלטון ג’ון שמזכיר את אלטון ג’ון של השבעים בטון, במלודיה הטיפוסית, ובגיל 57 מותר לו להיות גם נוסטלגי. הוא שר: "החיים הם יקרי ערך וכול דקה היא פרס". ככה הוא מרגיש היום. שירים חזקים: "כבה את האורות כאשר אתה עוזב" המעוטר בצליל קאונטרי ובקולות מקהלת גוספל, ELUSIVE DRUG שיר ביוגרפי, עם סולו חשמלית מרטיט של דייוויד ג’ונסטון, מקבוצת שומרי האמונים לאלטון.

 וזהו גם אלטון הפומפוזי של "התשובה היא בשמיים", אלטון של קצב בוגי עסיסי ב"הם קראו לה החתול". אין כאן להיטים בדרגת "עיניים כחולות", "קרוקודייל רוק", "השיר שלך", "דניאל", "שלום לדרך האבנים", "נר ברוח", "אל תתנו לשמש". מצד שני זהו אלטון אמיתי, הישן ועדיין הטוב.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות