שילה פרבר שרה על תחושת הבדידות הקרה בלונדון של מי שהחליטה לנסות את העיר הזו כדי להימלט מכל האיחס המקומי. אבל במקום שמחה – יש עצב. מצד אחד, סוף-סוף היא בלונדון, ובשביל לונדון אפשר לוותר על החגים, החום והאלימות. סוף סוף היא בלונדון ודברים מסתדרים, מצאה עבודה ופאב אחד נחמד, ובשביל קצת מולדת שומעים אריק איינשטיין "בטירוף" (ואללה). מצד שני – מחכה שכבר יתקשרו, למעשה – שכבר יבואו לקחת אותה חזרה.
מכירים את הילדות המפונקות האלו שנסעו ללונדון בתחושה שלחיות בארץ זה מה-זה מעליב-משפיל, והמקום שממש מחכה להן זוהי לונדון (או פריז) אלא שהתברר שהכל טוב, יפה ונחמד, אבל תל-אביב מתאימה להן יותר, או ליתר דיוק – בלונדון, כמאמר חנוך לווין, יש אנשים יותר אדיבים והייאוש נעשה יותר נוח, אבל תחושת הבדידות והנתק – פחות נוחים.
זה יכול להיות סיפור מצחיק, אלא ששילה פרבר שרה אותו כבלדה מלודית נוגה, פופ אווירה מלנכולי. פסנתר מינורי כמו שפעם אהבתי לשמוע אצל ג'ילברט או'סאליבאן (שאמור להגיע לארץ) טון, לחן ועיבוד תואמים אווירה לונדונית סגרירית ואפרורית. צליל חצוצרה של חבייר "פאטו" אוליברה מאורוגוואי מוסיף צבע רומנטי עשן יפה. אהבתי.

צילום: דורון עדות