"וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן" (מתוך "שמיי השמיים" – ר' יהודה הלוי)

מיכה שטרית, שיר שביעי בדיסק נושא ברכה ישירה (לא בשירה) לאל, ואני – אינני יודע מה להגיד. ואולי מוטב שאגיד. במיכה אינני חושד.
בחודש האחרון יוצא לי לשמוע דיסק שני המכיל פיוטים משירת ימה"ב. שמעתי את אתי אנקרי. האמנתי לאמת שיצאה מהמוסיקה המתפעמת שלה. גם בה אינני חושד.
עוד לפני שאומר כמה מילים על הפרויקט של ליאור אלמליח, חיים לרוז ומיכה שטרית, נדמה לי שאין להתייחס למגמה הזו לחזור לשירי חול וקודש של משוררי ימה"ב ופייטנים שונים כאל טרנד אופנתי. קל מאוד לומר "טרנד", אבל אחרי ששומעים את הצלילים, את העבודה שהושקעה, ה"חשד" הוא שמשהו יותר מאמיתי קורה כאן.
דווקא על רקע המסחור וההתמסחרות של הסלולר, אולפנים שקופים מתבהמים, מוסיקת שמחות שכובשת היכלי תרבות וקיסריות, הדיסקים האלה הם בלמים.
אינני אדם דתי, אפילו בקושי מסורתי. לגבי מאמין – כרגיל זה אישי לחלוטין. אבל אני מאמין לסלסול של אלמליח, ללחן של שטרית, לעיבוד וההפקה של לרוז. יכול להיות שמתוך המחסור, ועל רקע ההתבהמות וההתלהמות נולד הצורך האמיתי בטהור, בחיבור הזה למכמני הפיוטים.
ועדיין, אותי זה מדהים שיוצרי פופ מודרניים באשר הם – חוברים לשירה עברית עתיקה שנחשבה לתופעה מדהימה על פי כל קנה מידה בתולדות השירה העברית – זו שנוצרה ע"י יהודים בחצי האי האיברי, מיעוט שהופלה לרעה, קבוצה לא גדולה של אנשי רוח שבחרה ליצור בשפה העברית, שפה שאפילו לא כל היהודים שלטו בה על בורייה. 
מוסיקה עכשווית המתבססת גם על לחנים מסורתיים (בעיקר אנדלוסים) מנסה לחלץ את הטקסטים מיושנם, אבל לא להפוך אותם בכוח למשהו מודרני.  העובדה שהם (השירים) דיברו אל היוצרים הנ"ל אומרת דבר אחד: מבחינתם לא אבד עליהם הכלח. ה"ליבי במזרח" של ר' יהודה הלוי ויותר מזה "יפה נוף" שירי הגעגועים הנפלאים לארץ ישראל, ה"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" של ר' שלמה הלוי אלקבץ, "אחות קטנה" פיוט מאת ר' אברהם חזן גירונדי – שהוא בין קינה לברכה, "ילדי זמן גפן" של ר' ישראל נג'ארה,   הפייטן הנודע מצפת שחי במאה ה-16 (1555-1628) שמתאר את אפסות האדם, את ההבל שבחיי החומר וקורא לאדם לתיקון הנשמה ועשיית הנכון.

השיר שפותח את הדיסק בסלסולו של ליאור אלמליח מנתב לאוריינטציה המוסיקלית ב-15 השירים באלבום הארוך
שהיא רבת גוונים.  הקול – בעיקר קולו של ליאור אלמליח, שסלסולו מיטיב מאוד עם השירים. הלחנים: חדשים ומסורתיים, בעיקר אנדלוסיים, העיבודים וההפקה – שעטנז בין המסורתי לחדש – מארג מוסיקלי בין המקומי-ים-תיכוני והעכשווי, מפלמנקו ועד לטיני (טנגו) ועד אפרו ("יה רבון עולם") צלילי המיתרים האקוסטיים, גיטרות (אלי צרויה, מיקי הררי), העוד, המנדולינה, הבנג'ו, צליל ההקשה האתניים-עכשוויים של זוהר פרסקו, האקורדיון (אריאל אלייב) האלמנט הג'אזי (דניאל זמיר בסקסופון) ומצד אחר – העיבוד האלקטרוני ב"שמי השמיים" של חיים לרוז ללחן חדש של השלישייה, גם ההברקה של צליל הפסנתר של עומרי מור שפתח את "שחי לאל" לחן אנדלוסי לשיר קודש של הרשב"ג, שהוא השיר הקצבי החפלאי היחיד בדיסק. העיבוד היפהפה לסלסול שירתו של אלמליח ב"יפה נוף" וגם העריכה המיוחדת שמיכה שטרית עשה לאמרי שפר מתוך פרקי אבות והעיבוד שעושה שימוש בדיסטורשן (ברי סחרוף – גיטרה).

אותי זה מרגש שמוסיקאים בחרו לטפל בחומרים כאלה לא רק מתוך תשוקתם המוסיקלית הטבעית, אלא גם מאיזשהו רצון אמיתי לשמר תרבות על-ידי ניסיון להאיר מחדש את הפיוטים מזווית חדשה, לתת להם תוקף מחודש. התוצאה בהחלט מצדיקה את הפרויקט הזה.