לירון אטיה – שירה, מפוחית , מיקסים. דניאל ברקת – שירה. רז טובול – תופים, כלי הקשה. מורן אטיה: גיטרות, שירה ודיג'. גלעד פ.לוי: בס ושירה. איתי סהר: גיטרות והפקה מוסיקלית.

צליל הדידג'רידו ההזוי מספק מנת מתח יפה בפתיחה. הוא מבטיח כביכול התיישרות על קו אתני אקזוטי. אבל מהר מאוד יתברר ש"הפיל הכחול" מתקשטת בנוצות לא לה.
15 שירים זה כמו להגיד: התפוצצנו מרוב חומר מצוין ככה שלא הרשינו להשאיר שום דבר בחוץ. אז אחרי ששמעתי,   הייתי מרשה לחברי הפיל לצנזר כדי להגיע לאלבום לכיד-איכותי יותר. לא חייבים לממש כל יומרה.

דניאל ברקת פותח את הדיסק במילים: "יושב כותב ולא כל כך צלול/ העט נופל לי ואני חושב/ אולי זה שוב סימן שאין בי צורך".
לא הייתי הולך עד קיצוניות שכזו, אבל אחרי שקראתי/שמעתי את "אנרגיה קוסמית" (שנפתח במילים אלו) הייתי אומר: זה סימן שעליך להניח את הטקסט בצד, לחזור צלול יותר כדי לשפצו או כדי להגיע להחלטה שהוא אינו מספיק ראוי. ואז גם לא תזדקק לבית הזה, לעט הנופל וכל ההתנצלות. ואגב, השיר מתפתח כזרם מחשבות שמספר על מישהי שרוצה להישאר ילדה, שנסעה אל מחוץ לעיר. שהקשר בינה ובין אנרגיה קוסמית מקרי בהחלט, אלא אם כן פספסתי משהו. לא חייבים להטיל על שיר "אנרגיה קוסמית" כשהוא אינו מכיל אותה.

מתחים בין אקוסטי לחשמלי, בין מערבי לאתני. שירים של "האני הגברי" המדוכדך המגיע בטון מלנכולי, שר דימויים כמו "בחוץ זורחת שמש/ אבל אצלי בפנים גשום", "אני אדם ישר שמחזיק מצפן שבור", שנשמעים  מאולצים משהו, אבל צליל הגיטרות לוקח את זה למקומות הרבה יותר משכנעים מהמילים.
החשמליות מצטרפות למלודרמה המדוכדכת על גולש גלים שיצא ל"גן העדן הכחול שלו", לגלישתו האחרונה שאלהים מנגן לו "שיר עצוב על הים". הקולות רוטטים, ההחשמליות טוענות בדרמה סעורת רגשות. רוק מידטמפו בקול מאונפף משהו.
מורידים הילוך לצליל אקוסטי – "התנועה זורמת" – שיר על חוסר שליטה במתרחש או על ויתור להשפיע על המתרחש כתוצאה משינויים בחיים ("בזמן האחרון אצלי הכל קורה מהר מהר"). הדובר נמצא מעל העננים, רכבים הופכים קטנים, התנועה זורמת בלעדיו והוא מקבל את המצב. מנגינה פשוטה, סופט רוק, שירה בטון לא מוחצן ונוגה של דניאל ברקת, מעבר סולו גיטרה חשמלית שמייצר איזושהי דרמה שעומדת בקונטרסט מסוים לקול היבש-אדיש משהו של הזמר, שבהחלט תואם הקונטקסט של השיר. מהטובים בדיסק.

"יסמין" בלדה יפה בלחנה הנוגה, כמה זה עושה לו טוב כשהיא שוכבת לצידו, הכי טובה בעולם, מתרוקן מכל הכעסים, העצב והשקרים כשהיא איתו. מבטיח להיות שלה תמיד ומציע לברוח מכאן לגן עדן. על הנייר – טקסט קלוש אבל הטון הנמוך אם כי מאנפף משהו – נישא על מנגינה מינורית יפה באווירה קודרת.
ב"פסקול" מנסה משה אטיה להוציא דו"ח שמתיימר להיות "פסקול" חיים. בשיר מעורב מושג כמו "מנהרת הזמן", וגם ג'ימי הדנריקס במשמעות – כמו שהשירים נשארים – ככה גם הנדריקס. זהו. אם אני צריך לחבר דו"ח מהתמליל הזה – אין פה סיפור, לא חיים, בטח לא סיפור חיים, בטח לא פסקול של החיים. שיר בוסרי, שטחי וקלוש "על החיים". אבל כנראה הלהקה מתבססת יותר על הכמעט דקה וחצי של אלתור גיטרות בסוף השיר מאשר על טקסט מקורי.
הנדוש והשטוח משתלטים גם על "אדון יאוש": "בשביל הטוב – צריך קודם לסבול", "אומרים שהדמעות הן השפה של הרגש, אז הרגש שלי כנראה אוהב לדבר הרבה"… מי אומר? מי קבע? אני שואל את החוטא בכתיבה לירון אטיה. טקסט כזה – שום מוסיקה לא תציל. אטיה ממשיך בקלישאות בסלואו רוק "צעקות" – באמת כל כך רחוק מלהיות מושלם כפי שהשיר אומר. גם ההמשך – שיר על מלחין נעול בראש מגדל שניצח את כולם ("סיפורים על עוד מעט") הוא היסחפות נאיבית קלושה. בדימוי הנדוש – "אתה לא מבין שכמו מים גם החיים זורמים". נו באמת.
אם מים – אני כבר מעדיף קטע ללא מילים של לירון אטיה – בסגנון רוק קלטי שנקרא – "מעל המים" או אפילו את הפתיח של "סנטיאגו" שמחזיר לסוג רוק מקומי הזכור מהסטייל הדני סנדרסוני של "כוורת" – עידוד למצוא נתיב האישי "במקומות הנרדפים לגן-עדן" (מורן ולירון אטיה)
חבל. חבל שטקסטים יהרסו לחבורה שנשמעת הרכב רוק טוב ומהוקצע. יד קלה על מעבד התמלילים בעוכריהם. ואל תגידו לי שטקסטים פחות חשובים ברוק. ועצה אחת: פשטות לעיתים חזקה פי אלף מאשר כאילו-פיוטיות. כאילו-פיוטיות שווה בד"כ פלצנות.