אחרי 12 שירים, אני חוזר לשיר הראשון לבית שאומר: "כמו שאתה הולך להטביע את כל יגונך/ בכוס משקה/ אני ניגש לפסנתר/ זה החופש שלי/החושך שלי/ גם אני לפעמים מחפש"
למה חזרתי לשיר הזה: כי הוא מסכם פחות או יותר את התחושה שעוברת לאורך הדיסק: דורון מדלי מנסה להטביע המוסיקה ברגשנותו הגואה.

הבנאדם רוגש – כי משהו מציק. הבעיה היא איך לא להפוך את התוגה לשחקן ראשי, להעמיד שירים שהם יותר מאשר לקדש את הקדרות-בדידות-חיפוש תשובות-הגשמה עצמית וכמה רע כדי להביע אותן במלו-רגשנות. ובאמת, אצל מדלי, המינור הנוגה לא תמיד מחפה על דלות הטקסט: האנלוגיה אלכוהול-פסנתר פשטנית. ההקבלה הזו בין אמנות ושיכרות כמוה כהתפייטות סתמית. "אני ניגש לפסנתר/ זה התום שלי/ התהום שלי/ גם אני לפעמים נופל". החריזה של "תום" ב"תהום" – משחק מילים דחוק ומאולץ. ולמה "גם אני נופל", כאילו מה?
"ממה אתה עייף" – טקסט פשוט שהמוטו שלו דידקטי/פסיכולוגי באנאלי משהו – עד שאתה לא נכשל, אתה לא לומד איך לצאת ממצבים קשים. הטקסט מתחיל טוב: "אם לא תלך לאיבוד/לא תמצא מבוכים / כדי לצאת מהם" סביר נשמע גם: "אם לא תלך לאיבוד/ לא תמצא מדרגות לעלות איתן למעלה" אבל בהמשך מדלי לוקח אחריות על מושגים גדולים מהחיים, בטח מחייו, כמו "כל אדם שבונה גן עדן/ שואב כוחות מהגיהנום האישי הפרטי", וכאן כבר נכנס לתחום הקשקשנות. הפקה אקוסטית משדרגת, קצביות טובה מאוד, מנגינה שמצליחה לשאת את מטעני הרגש, אך ביצוע רגשני/ מלודרמטי מדי.
ב"מישהו יותר ממני" (מה המשמעות של יותר ממני? גבוה? מוכשר? יפה?) – פניה רגשנית מאוד בגוף שני למגע עם מי שמסתובב על המזח מול זריחה – תחושות של קירבה-ריחוק ושאלות – "למה אתה לא קורא לי למה אתה לא שם?". לפי טון השירה – זה בעצמותיו.
עברית שפה לא פשוטה.  בשיר "צדדים" אני קורא: "באיזה צד אתה נמצא, באלה שחיים או באלה שטובים לשבת ולחשוב"? "צד… באלה". מה זה "באלה? מה ההכללות האלה? יש דבר כזה "צד בחיים?" ואני כבר אינני מדבר על מילים שאינן מתנגנות.

הטון הנוגה הזה ממשיך להשרות אווירה שמאחורי המילים ישנה נפש דואבת. שברון לב איתו ממשיכים גם לשיר הבא – "להתמודד עם עצמי" – "איך אני מנצח במלחמות של אחרים ואף פעם אין לי כוח להתמודד קצת עם עצמי". המשפט נשמע שיחה לא שיר. זה נכון שאין בעיה להלחין שיחת חולין. אבל אני עדיין מצפה ששיר – גם בפשטותו – יהיה שיר. המוסיקה שמתחילה פסנתר עצוב, מצליחה להעביר באמינות שברון לב. כנ"ל: "שיר ערש", שגם אותו הופך מדלי למלודרמה (אבל מועד בחריזה שבלונית/שקופה – "ולשמוע בקול ששר בלי ארס שיר ערש") השיר מושר באותם טונים רגשניים שעוברים כמעט לאורך כל השירים, מה שעיקר לי את הטקסטים. 
חריג: "סכנת התמוטטות" מושר חרישי נוגה, ליווי מינימליסטי בפסנתר, שורות קצרות, כולן מתחילות ב"לא" מתארות מצב של חידלון מול הזמן העובר. כאן מדלי יוצא מהמופנם, וזה נשמע הרבה יותר מלוטש ולכיד. שנסון. כנ"ל "יום אחד יבוא" – לחן יפה,– על רצון לחזור לילד הזה, לימים של תמימות, לחלומות. והעיקר שלא להישאר לבד. עיבוד מיתרים משדרג.
שינוי לכיוון יותר אוורירי, פופי קליל מגיע ב"מסלול חיי" ללחן של לירון לב, ליווי אקוסטית, רגשני, אבל פחות לחוץ – על בנאדם שממשיך בדרכו באשר היא. "חופש" בדואט עם לירון לב – הוא כבר פופ פשוט וקליט, וכאן משתחרר מדלי מכובד תוגתו. ב"ואם עכשיו" נשמעת נימה אופטימית – של "בסוף אני אמצא את הדרך אל הלב שלי, אלי", ושוב חזרה לטון הנוגה הזה על רקע "שמיים בוכים" – ששולט ברוב השירים, מול סיום קצבי אופטימי "שים עליך ג'ינס וריח טוב… היום אתה יוצא לרחוב … שראו כמה יפה אתה… שכולם ידעו כמה יפה אתה"… כאילו אמרו למדלי – אתה לא יכול לסיים דיסק בדאון.
הטונים של מדלי אינם משקרים, אבל אמנות אינה רק – האם פיך וליבך שווים. גם מדלי כמי שעוסק בליטוש כוכבים נולדים, יודע שיצירה אינה רק מן הלב אל הנייר. ויש שירים באלבום הזה שמסמנים דרך.