נגנים: איתמר רוטשילד, איתמר ברק, עוזי פיינרמן, שי ברוך. אורחים: עופר בשן, אורי בשן, רמי הויברגר.

"ברוך השם/ תודה רבה/ אני לא זוכר את התשובה/עכשיו נרדם/תודה רבה/אני לא שומע שאלה/עכשיו נרדם/תודה רבה/תודה רבה/תודה רבה"

להתחיל באלבום או במופע בזאפה? השיר "שקט" פותח את שניהם. הטון נמוך, אבל האווירה השקטה כביכול מטעה. בהמשך היא נטענת בצלילי חשמלית. על תשובה או שאלה. למה להסתבך. תגיד תודה ושקע בשינה. שיר קטן, אירוני, שאומר כל כך הרבה על שאלת הקיום, האמונה. מרגש עד מרטיט.
זאפה: חצי שעה לפני. אני פוגש את בשן לראיון קצרצר. שואל אותו על השינויים שמבטא האלבום החדש לעומת קודמיו. יש שינויים. יש הארה. (צפו בראיון)
אלהים, אמונה: בהדרן הוא ישיר את "יברך מבורך". בראיון הוא אומר דברים על מה שעשה לו השיר הזה. אולי הפתיע את עצמו.

"מי שברך את אבי ה'/ הוא יברך גם אותי/ ומי שברך את אמי ה'/ הוא יברך את ביתי/ יברך מבורך…"

השיר שסוגר את האלבום. קול בריטון נמוך שר תפילה. חיבור של שפת פיוט העתיק ולשון מודרנית. שיר על הבלתי נשלט – "כל חטאי כסופה באו ללא הועיל" ועל המרגיע – "רק לבשר על השקט החם שכל מי שחי מכיל". משתמש בתפילת הגשם ("טל ומטר") לתפילתו האישית – "מי שנתן הדמעות בעיניי/ הוא יצמח תקוותי" . בשן מסתפק בצליל גיטרה אקוסטית בודדת כדי לשרטט את עומק רחשי ליבו. אינטימיות ייחודית בניסוח האני מאמין.פינה חמה למאמין-קצת-אחרת, מנגינה וטון זכים ותמימים, ללא ניסיון להראות נוכחות של זמר.
שיר שמיני באלבום, שלישי בהופעה – "אחת שתיים שלוש – ידיים על הראש" – טון מהורהר בפתיחה, סערת רגשות בסיומת. עיבוד רוק מוטען חשמל. טקסט ביזאר. "עכשיו הזמן לנטוש/את כל מה שעשינו/ עכשיו הזמן לבלוש/ אחרי מה שרצינו".
אל תסבירו את כוונת המשורר, גם בני לא שש להסביר את מה-עבר-בראשו. מה שבטוח: הוא יוצר של המילה, של הסיפור אף יותר מאשר אמן המנגינה. יש משהו הומוריסטי במילה ובקצב ובביצוע הזחוח משהו כשהוא שר: "את משוגעת/ המהירות שאת שוקעת/והקלות שאת בולעת/ ת'העולם" (השיר לחייך")
.לא סתם שאלתי אותו בראיון את מי הוא אוהב יותר – את ליאונרד כהן או את בוב דילן. הרגשתי את התשובה.
"67" הוא הלהיט הגדול של הדיסק והערב. ליאונרד כהן הישראלי.
מעובד בקצב ריטואלי אחיד, טון נמוך, ההבעה דרמטית-אירונית.
בשן מעמיד את זמן המלחמות הנצחי, המיתולוגי הגדול מול הזמן האישי-פרטי הקטן. "איפה היינו ב-67' ומה כבר עשינו ב-73' (מימד המלחמות הגדולות), איפה היית ביום שישי זה הזמן להילחם עלינו" (אפיזודת המלחמות הקטנות).
איך ילחם בני בשן על חלקתו האישית איתה? "עכשיו אני הולך לתפוס לך את העורף/ ולהגיד לך שזה אנחנו לנצח". והנה ממש באותו קונטקסט של אלימות-מלחמתית – "לתפוס לך את העורף" משתמע כמשהו לא מלטף, אולי זה מפני שמלחמות זה יציר האדם המוטרף, שיצרו רע מנעוריו. בהמשך על אותו משקל של אלימות מגיע גם רצח רבין, והסיום לוקח לאימי השואה – "עיירה בוערת" ו"תחנה סופית".
"67" הוא השיר התשיעי במופע. מגיע בזמן. לפני ואחרי אני מגלה איש שהוא אנטיתזת סטאר. גדודי מעריצים לא יגיעו, אבל גיליתי עעל הרצפה מעריצה אחת, צעקנית למדי שעונה לשם אפרת גוש. חוץ מזה – מעין סטנדאפיסט בין השירים, שזה משהו כמו – בואו נירגע באיזו בדיחה טובה/סיפור מחויך עד השיר הבא. בשן מחבר צחוק למוסיקה. הומור טוב. לא מאולץ. בנונשאלנט. טיפה אירוני, ראי עצמי. קריצה משחררת לקראת השיר הבא. חלק מהסיפור של הערב שלו.
הלהקה שלצדו משדרגת לו. חדוות נגינה-יצירה.
ואם סוג של הומור: בערב ההשקה עולה לו רמי הוייברגר לבמה ומצטרף ל"חבלי משיח" של נעמי שמר. לא סתם בחר בשן בשיר הזה. רגע של פעם בחיים. בני בשן – מעשה באדם, מעשה ביוצר שיהיה מענין איתו בהמשך.

בני בשן – ראיון וידאו וקטעים מ"מעשה באדם" ההופעה

בני בשן ההופעה