כבר כתבתי כאן שיש סוג של אגדות קבורות. אלביס, למרות שאינו בין החיים, הוא אגדה חיה ופורחת. פול סיימון וליאונרד כהן – אגדות חיות והנה מתברר שישנו אגדות קבורות שקמות לתחייה. היפנים יגידו לך שאצלם ג'ילברט אוסאליבן מעולם לא שבק. אני נפרדתי ממנו אי-שם בשבעים. האמת – חלק מהקהל שמילא חלקית את היכל התרבות חזר לראות מה נשאר מהזמר ההוא של קלייר, Alone Again Naturally ו-Nothing Rhymed.
כארבעים שנה אחרי, עולה לבמה עלם חמודות בן 62, חיצונית מזכיר את המקור להפליא, רעמת שיער ענקית. רוב השעתיים וחצי כולל ההפסקה בילה אוסאליבן בישיבה מול קלידים (פסנתר, חשמלי), ושר באותן טון נוגה-מתקתק 32 שירים, רובם לא מוכרים (חלק משעממים) להפליא, מה שגרר מאחורי גבי משפטים "ישראלים" בנוסח – "נו שיביא כבר את הלהיטים שלו". לאוסאליבן לא ממש  דחוף "להביא" רק להיטים, כי עם 7-8 להיטים ועוד כמה ישנים כמו – Mr. Moody's Garden, הוא יכול היה לסגור את הבסטה אחרי 20 דקות.
היה נעים. נעים זה אפילו פירגון.  אוסאליבן לא נראה כמי שאצה לו דרכו. הוא ביקש לשתף אותנו במסכת ארוכה של שירים שככל הנראה מוכרים ליפנים בלבד. הערב נפתח ב- Take Your Foot Off My Toe מתוך אלבומו האחרון A Scruff at Heart שיצא ב-2006 וכנראה נקנה בעיקר, כן ניחשתם – ביפן. המנגינות מהסוג האנגלי של פעם, פופ, סופט רוק, מאוד עגולות, קצת פול מקרטניות, אולד-פאשניות, נאיביות, חלקן ספוג בקסם ההוא של השבעים, עיבודים "איזי ליסנינג" תזמורתיים פונקציונאליים לכלי מיתר, נשיפה וקולות ליווי שהיום נשמעים קצת אנכרוניסטים וכשהוא ניסה קצת רוקנ'רול ורגאיי – התעוררנו. האמת שהתעוררות המשמעותית התרחשה לקראת הסוף כשהגיעו שלושה-ארבעה מוכרים (Matrimony, ,Get Down ,What In a Kiss) גם האוסליבן התעורר משמעותית ועלה לשיר על הפסנתר.
תשאלו איך מלחין כך-כך מוכשר לא זכה לתהילה של פול מקרטני ופול סיימון. התשובות נדמה לי נמצאות בכ"ז בשירים ששמענו בערב הזה. יפים, אבל לא גדולים, לא מהסוג של Alone Again.

אבל מה – רק כדי לשמוע את הגוד אולד סאליבן הישן והטוב, אפילו כדי לקבל חתימה על דיסק בסוף הערב כדאי היה לנוסטליגיקנים להגיע. בכל זאת אגדה, חיה או קבורה.

Gilbert Osullivan בהיכל התרבות ת"א