אין לי מה להתלונן הפקה מוסיקלית: גיא מר ובן הנדלר

גיא מר

התו השמיני
4/5

לא פשוט להמציא את עצמך מחדש, להביא בשורה לאומה, להיות נביא הראפ התורן. הכל הרי כבר נאמר. גם הראפרים מתרוקנים מתחמושת. על מה לדבר? על זה שחצי כדור הארץ – סוחרים בנשק – בבקשה, שאירן מתחמשת בפצצה, וגם קצת קוטר – הפכנו ממדינה לעסק, וגם "אדישות ואלימות – זאת המציאות". מה הועילו ראפרים חכמים בתקנתם?
מצד שני גם גיא מר יודע שהכל פאקינג אנטרטיימנט. הקהל – לא מעניין אותו פרוטסט ופוליטיקה, מוסיקה נועדה להעיף את הגוף יחד עם השכל. הראפ המקומי לא רק שאינו מזיז את אנשי הממסד. הוא מגיע רק אל קצה הרגליים של צרכניו. הראש נשאר חלול, כמעט כמו בכדורגל. זה בדיוק השיר הפותח "אין לי מה להתלונן". 
"אין מה להתלונן/רק תן לנגן עם הזמן מתמתן"… שזה משהו כמו: הכל חארה, אבל תן לעשות מה בראש שנהיה יותר ויותר קטן. עזוב אותך מהבלאגנים מחאה שמחאה. העיקר המוסיקה. ראפ קצבי קליל, גרובי, המילים עפות במהירות מסחררת, נבלעות, ובאמת מה הן חשובות. הטקסט נגמר למר מהר מאוד, 1:45 מאז פתיחת השיר, ואז נותנים לגרוב לעשות את שלו. עובר קליל, כלי נשיפה נכנסים לפעולה. לא לקחת לריאות. גם גיא מר כבר לוקח את זה בקלילות הזו של "אין מה להתלונן, רק תן לי לנגן…"
"סוף הסיפור" על בת עשירים מפונקת וחסרת אחריות ראש מלאת שטויות ודיכאונות שיורדת הכי נמוך. סיפור רכילות, ביקורת? חינוכי? סוציאלי? מהראפ פאנקי העליז אתה לא הכי מבין מה גיא מר רוצה להגיד. עשירה, מפונקת וחלולה. אז מה? מה הטרגדיה?
"אני ואתה" עם מירה עווד. "אני ואתה נשנה את העולם" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב הפך למעין שיר שלום חדש בהיפ הופ וברגאיי. על החיים באמביוולנטיות באזור הים-תיכוני. איך יכול להיות שהתהום בינינו כל כך עמוקה?! אני הישראלי, אתה הפלשתינאי דומים, אני ואתה באותה סירה, הצרות שמטרידות אותך הן הצרות שמטרידות אותי. זה משחק של הישרדות אבל המרחק תהומי. מירה עווד נכנסת לשיר בעברית ובערבית – "עד מתי נמשיך למות בשם דעות וערכים", וכאן היא מדגישה בכל זאת פערים –"דעות וערכים".  השיר של איינשטיין לא עסק בפוליטיקה ובפערים. המסר היה נאיבי – אפשר לשנות את המציאות. הטקסט של מר עוסק בשאלות מהות על יחסים בין עמים שמקיזים דם הגם שכל אחד דומה לרעהו. הרגאיי והראפ מתחברים ומתקשטים בצליל טאר שמעניק ניחוח מזרחי. בסך הכל – שילוב מוצלח בין המנגינה של גבריאלוב לדואט מוצלח של מר-עווד.
"מהפכה איטית" כולנו בעד "לשנות את התפיסה" או "לשנות את הזווית" – אבל תכל'ס למה מתכוון המשורר? ואיך בדיוק נגיע לגאולה ולנחלה?
ראפ הוא אמנות דחיסת כמה שיותר מילים לתוך משפטים מחורזים. כל קלישאה אפשרית בפורמט כבר נשחקה, ובצדק מחפשים ריגושים חדשים. אז לפני שגיא מר בא לחולל את המהפכה האיטית שלו, אני מצפה שהתנתקותו מהדג נחש לצורך פרויקט אישי – תוכיח את עצמה, ובמילים פשוטות: תקשיבו לבשורת הראפ שלי, כי אין סיכוי שהייתם מקבלים את זה במסגרת הדג. והנה אחרי שתי האזנות – אני מסכים איתו ששינוי לא יבוא בנסיעה במונית, אבל גם לא אחרי השיר הזה, הפאנקי והכוחני, קצבי ומרקיד –אין בשורה על בואו של אביב חדש להיפ הופ המקומי.
"ילדים היינו": "ילדים היינו נמשיך להיות/ נרקוד לאור השמש עוד ועוד/ עד שלא נגיע נצעד בטוב/ כי על אם הדרך נמצא הכל" גיא מר שר מוטו יחד עם קרולינה ופאנסט שאומר המוסיקה היא השלם והשלמות, היא מקור הטוב. למרות סיעור המוחות המוסיקלי – זה לא הטייק שייתן כיסוי בגדול לאמת הזו. חריזה מקרית, קטע גרובי, עומס מלל. לא מגיע.
"איחורים": גיא מר ובן הנדלר ניסו ריתם נ' בלוז ג'אזי משועשע על שגרת העבודה של סט צילומים עם כל העצבים. קוריוז. נשמע כמו Filler בדיסק.
"המבקר הלאומי" – ראפ גרוב פאנקיי על הניסיון של הבנאדם להיות מיוחד, נחמד אבל מה עושים כשיש לו את " המבקר הלאומי" היהיר והמאוהב בעצמו.
"סללנו את הדרך" תומר יוסף מצטרף למר לרגאיי על מציאות מבאסת וניסיון לפתוח דף חדש על דרך חדשה . מי שמפריעה לעתיד טוב יותר זו המדינה ("כדאי שתזוזי"…) זה מגיע ברגאיי מלודי גרובי מזיז. מהשירים הטובים בדיסק.
"זה לא ברוקלין"
על אלימות מועדונים מקומית. ראפ שהולך עם הפזמון "זה לא ברוקלין תירגע/ מתעצבן בלי שום סיבה/תן לרקוד עזוב אותך". נו טוב, צריכים להיות נאיבי כדי להירגע. החוליגנים הדפוקים המקומיים העתיקו יופי מהחבר'ה בברוקלין וגם שכללו. כן הם באים לרקוד ולהידקר בחזה. גיא יכול להמשיך להתבאס ולחגוג בראפ פאנקי שמח.
"מחסן חירום" מצב קשה: ביקורת נוקבת גם נגד המבקרים השפויים. לאינטלקטואל נגמרו המילים, גם האינטלקטואל נהיה כל כך חמדן איבד כבר את האוריגינאל. יש פה חולי טוטאלי. מחפשים מילים במחסני חירום. המדפים ריקים.
"ריצה למרחקים ארוכים" – "כמו ילד מבחנות עשיתי את הכל ביד לבד". קטע על מה זה להיות ראפר אותנטי, "היפ הופ פואטיקה",. מוסיקלית זה היה יכול להיות הימנון ההיפ הופ המקומי. מילולית, נשנקתי. איזה גבב של מלל. מאיפה הזרם מגיע? באמת ריצה מתישה למרחק ארוך.
גיא מר עלה על דרך עצמאית. ארסנל המילים, התובנות, הצלילים והקצבים דרשו נתיב נפרד מהדג נחש. גם אם רק חלקו של האלבום מצדיק את המפנה, גיא מר – אחרי ששמעתי את האלבום – צריך להישאר על הנתיב הזה, או כמו שאומרים בלעז: He's got it !

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. שמעתי את הדגימות. מה אני אגיד לכם? עדיין מייצרים את הקלישאות הללו? להיכן מוליכה הדרך העצמאית של גיא מר? לאלוהי המילים המהירות פתרונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות