הלבבות הבודדים והשבורים מהסיקסטיז מוזמנים למסיבת סלואו 2005 , להתרפק, להעלות זכרונות. כמה יפים היו הלילות ההם. כול שיר נושא מזכרת. לשמוע את ג’וני טילוסטון ב"פואטרי אופ מושן" ללא שריטות של הויניל הישן זה כמו לנסוע אחורה בזמן. פרנקי ליין עם "דו נוט פור סייק מי" בסטייל מוסיקת מערבונים זה אלטע זאכן מהמוזיאון הנוסטלגי. וג’וני מיטשל "סינגינג דה בלוז" זה הבלוז הכי מתוק בהסטוריה של הפופ. בובי וינטון מככב עם שתי מועמדות למלך הנוסטלגיה: "בלו וולווט", "מיסטר לונלי", גם רוי אורביסון עם שתיים – "אונלי דה לונלי" ו"קריינג". לא הייתי מכניס את CRY של ג’וני ריי המשעמם. גם "לאב סטורי" עם אנדי ויליאמס שווה ניפוי. לא בטוח שטוני בנט הג’אזי עם "שכחתי את ליבי בסאן פרנציסקו" שייך לכאן. ג’וני מטיס עם "פראית היא הרוח" ממשיך להמיס. בכלל, נכנעתי קשות לאסף הזה.