"איך זה להיות אטום כך-כך/ האם אתה מנגן/ האם אתה מרגיש כמו כל יכול/ אתה קבור אי-שם בסוף/ זה אתה שצועק/תגיד עכשיו מי יפה לבד?"

זרם התחושות היוצא מנפש דואבת ומתוסכלת מתנקז לשיר המינורי הזה. ווקנין שר מופנם, כמעט לוחש על סיטואציית הבדידות, צליל פסנתר מהוסס. בבית החוזר, עולה ווקנין בסולם ל"אין מקום לאיש הזה יותר מדיי/ האם אתה מקשיב" – שורה מסורבלת משהו. בכלל המשפטים לא  התחברו לי. הנטייה לשפוך ספונטנית מילים היא בעוכרי היוצר. מה המשמעות של תיאור הכמות "יותר מדיי?" פיזור מילים יוצר ערפל. הטון והלחן של אבי ווקנין (31, ניהל את ה"שדרוק", מועדון מוסיקה ללהקות צעירות בשדרות) מעבירים את התחושה – הקודרת והנוגה הרבה יותר מאשר משפטים שאינם נדבקים לשיר שלם שלא לדבר על מושלם. שיר אינו רק מילים ומשפטים של תחושה שזורמות לדף. לא תמיד מצליח המוסיקאי הטוב להיות גם משורר, אבל הטון והצליל משדרים איכויות פואטיות. ווקנין, תתמקד במה שאתה טוב בו.