"כל אחד יבוא להלווייתי להיות בטוח שאני מת"…
"אתם לא יכולים לקחת זאת ממני/ מנוע להיות בגן עדן/ חסר תועלת בגיהנום"
אתה שומע את הדיסק הזה ומבין מה הופך את מרילין מנסון קונצנזוס עולמי של רוק אנרכיסטי. האיש מוכר מיליוני דיסקים, נהנה הופעות סולד אאוט, אחד הרוקרים היותר פרובוקטיביים ומסעירים בסצנה. הגדירו את האלבום הזה כטוב ביותר מאז Mechanical Animals ו – Antichrist Superstar. לא בטוח שכל אחד יקנה את ההשוואה.
לאהוב אותו, לשנוא אותו, הסופרסטאר האנרכיסט, אחת הדמויות השנויות במחלוקת של התשעים הזכיר לי אנרכיסט מהשבעים – אליס קופר, שבזמנו שמעתי בטירוף. מנסון הוא מאחרוני הנפילים ברוק האנרכיסטי מהסוג הזה שהגיע לטופ על מצע של סקס סמים ופולחן השטן. מה שמדהים הוא שהרוק המטאלי שלו לא ממש עבד על מעריתי המטאל בעולם, והוא הפך למרבה האירוניה מעין אנטי גיבור של המיינסטרים.
תקשיבו לדרמה הרוקית של I want to kill you like they do in the movies"" – סערת חושים של צרחות איומות שנמשכת 9 דקות. אני לא מתרגש מהתיאבון המוגבר שלו כמו "אני אבלע את כולך כמו בקבוק גדול… אבל את האחת שאני לא אקח/ אלא שאני לא יכול להירדם בלי שאטרוף אותך". הטירוף הזה לא עושה לי כלום. גם מוסיקלית, למנסון אין הרבה מה להציע. מה כבר יש במבנים המוסיקליים שלו שמצדיק ואהה. מצד שני, יש משהו אותנטי בתיאטרון הרוקנ'רול האגרסיבי שקיים ב – We're From America. קטע מסעיר. ובכלל, מי שלא ביקר בתיאטרון הרוק של מרילין מנסון – מוזמן. The High End Of Low יכול להיות הצצה שמי-יודע לאן תוביל. לנסות – בטח.
