עיבודים והפקה מוסיקלית: יוסי פרץ.
לפי קשת היוצרים והנגנים שסייעו לסי היימן להפיק את האלבום (אפילו אירחה את החזאי דני רופ) – התכוננתי לאלבום חייה. זהו אינו אלבום חייה. אפילו הרבה פחות. הערה ראשונה, מכרעת המתייחסת להפקה אומנותית של אלבום: סי עסוקה מדי בליקוט שירים, ופחות במיקוד שירים, במהות האומנותית של "מנין אני באה לאן אני הולכת". היו שנים שהיה לה את זה.
עיזבו רגע את קלישאת ה"רוקרית". זה אינו העניין. אני מעריך שהאש הרוקרית הלוהטת של תחילת הדרך דועכת במשך השנים. אבל סי היימן באלבום הזה חסרה עוצמות פנימיות.. אני מדבר על האש הפנימית. שיר הפתיחה "בדרך לאושר" הוא קלילות פרווה הזו של טקסט חלש, כתוב לא מוסיקאלי, קלילות הביצוע שמעבירה את השיר ליד האוזן. גם "אני מחכה לגשם" לפי תרצה אתר ממשיך קו לא מפעים. האהבה שבשיר מגיעה ברוק קאונטרי דל קלוריות נשמתיות.
לא כל הבחירות גרועות. "דלתות מסתובבות" של לאה שבת הוא דוגמא לשיר רוק שקט שמגיע מהקרביים. החשמליות מעניקות ליווי לטון נוגה אותנטי. שיר על החמצות כואבות בתחום האהבה.. "אליי" (איתן גלס-יוסי פרץ) קורץ מחומרים דומים, כנ"ל "זמן אחר" (סי היימן – מילים ולחן) – על שינוי שמתחיל עכשיו.
אבל "עד מחר" (סמדר שיר/ יוני רועה) מקושקש וסתמי על "מחר טוב יותר" במישור האישי שמערב בתפירה גסה את "בעיות העולם" (הפצצה האיראנית, צונאמי, מינוס בבנק)
"לא רוצה!!" הוא ניסיון להארה אישית באמצעות סיפור על יחסים. לא ברור מהטקסט מה היא באמת רוצה, כי מצד אחד היא כבר לא איתו, נמאס לה מהשקרים ומההבטחות, מחפשת להיות סגורה עם המוסיקה שלה בחדר, מצד שני היא עדיין רוצה שיאהב אותה. מוסיקלית, השיר מתפתח יפה. רוק מידטמפו שיקח לרחבת הריקודים, וזו סי היימן ששרה מבפנים, בקצב טוב, אבל עדיין לא שיר שמחזיר לסי היימן הרוקרית שהפעימה בימי "גיבור גדול".
"בכל מצב" שיר שנכתב עם רן עפרון, על בנם המשותף תומר לפסטיגל של 1991, טוב לזמנו. לא לאלבום הזה. "שיר לאחותי" – שמוקדש לפי דברי סי לאחיותיה הנשים, הוא ממש נחצ'ה היימן שהלחין את השיר למילים של יעל קציר. וגם זה לא באלבום הנכון, מוציא האלבום מפוקוס. ואגב הרמיקס של "גיבור גדול" בבונוסים של הדיסק – מדליק במיוחד. סיכום: אלבום חסר ניהול אומנותי נבון, הפקה ראויה לשמה.
תגובה אחת
תמיד היו את אלה שעובדים ויוצרים, ומנגד את אלה שרק מבקרים יצירות של אחרים.
לא מזלזל חלילה ולא ממעיט מעבודת המבקר, אבל זו דעת יחיד וגם היא נתונה לביקורת.
סי היימן כבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.
גם הפעם היא עשתה אלבום עם החומרים שהיא בחרה, ואני בטוח שבקפידה, מתוך ההבנה שלה שאלה הדברים הנכונים שאליהם היא מתחברת.
אין ספק שיש מי שיאהב ויש מי שפחות, כמו בכל יצירה של כל אמן.
אישית אני מאוד אוהב את ההפקה של הדיסק, וגם את רוב השירים.
יש שם דברים נהדרים וחדשניים ויחד עם זאת מאוד אישיים ונותנים תחושה שהם מדברים לכל אחד ואחת שמאזינים לדיסק.
הכי יפה והכי חשוב זה שסי מצליחה להביא את עצמה למרות הסגנונות השונים. ההגשה המיוחדת שלה יחד עם הקול היחודי לא משאירים מקום לספק – מדובר בזמרת איכותית ומיוחדת שעושה את מה שהיא אוהבת ולא הקליטה שירים שיתאימו לתבניות של ההמון..