שרית אמיתי הראל מבקשת שקט. בשקט הזה אפילו הכלבים מחייכים. בשקט הזה שומעים ניגונים של חליל, מריחים סתיו. מתנדנדים על המרפסת לאורו של ירח מלא ושותים תה צמחים. "מלחמת האחים" נמצאת רחוק באיזו טלוויזיה.
השקט כמהות. הרגיעה והדומיה – כעיקר. שאנטי של עמעום החיים, בריחה ממוקדי ההתרחשויות. קיטש פסטורלי. טקסט שמקדש את השקט והשתיקה לא עושה לי כלום, סובל מאנמיה, סתמי. המוסיקה והטון מבטאים געגועים ותשוקה למצב האידילי בלחן נעים, מנגינה יפה, צלילי התזמור האקוסטיים פונקציונאליים, אבל שרית נשארת עם תשוקת השקט שלה, נעימה, נוגה ומתקתקה, ואינה מחלחלת.
