לפני רגלי עומדת דלת/אני דרוכה, מוכנה ללכת/מחשבות ארוזות בנייר צלופן/ האם יש לאן ללכת מכאן?// אתה יושב בפינת החדר/עייף רדוף עגבנייה באבל/מוכן להציץ מתוך המנעול/חבוק ידיים ופה נעול//איזה מתח/אתה לא זז ואני לא זזה/וזה בטח/אני שהלכתי ואתה שנשארת"…
דפנה קינן חרזה סיפור על יחסים, חפצים וזמן. טקסט יפה, למרות קלישאות כ"מחשבות ארוזות בנייר צלופן" שמשתלבות בסדר. שיר על סוף היחסים, על ארעיותם. עד שהכל ייגמר יש עוד כמה דקות של מתח. היא זו שעוזבת. כל מה שנותר זה מעיל, קולב ושני מסמרים עירומים על הקיר. היא דרוכה ומתוחה, הוא נראה עייף כמו עגבניה באבל.
חיכיתם לאיזה בלדה נוגה, צלילי היגון והדיפרוס? אז לא: העיבוד מזכיר ג'אז צועני ממחוזות צרפת, סטייל דג'נגו ריינהרדט, שיר על מועקות שמוגש מלודי ומחויך. דפנה והעוגיות מסתלקים ממלודרמות, מעדיפים להעביר את הייאוש למדור הקלילות הנסבלת, והיא יותר מנסבלת.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email