פעם, בימים של "שבע", ההעדפה של מוש ושות' הייתה לנתב שירים ע"י הבלטת החיובי במציאות החיים. השאנטי הזה מאחורנו. תמו ימיו הזוהרים נוכח שמיים שמתקדרים. זוהי כבר מציאות אחרת שטופחת על פנים. מנסים לקחת מאיתנו את האמונה בטוב. העולם כבר לא כל כך מאיר פנים: יש ימים טרופים, מסביב תמרות עשן, מים עכורים של שחיתות וריקנות, פקקים, אלפים תוהים ומחפשים חוף מקלט.
למרות שמנסים להטביע את "רוח אמונתו", מוש בן ארי מוצא קרן אור בקצה מנהרת השחור. "לא נשבר הרי עדיין לא מאוחר". טקסט מאוד כוללני, מסר שחוק על מציאות מחורבנת שבה הכסף יענה על הכל, אבל לעולם לא "יקנה אהבה". החומרנות שהורסת כל חלקה טובה.
מתחיל סרט מתח, קצבי-דרמטי, ממשיך ברוק טעון בדציבלים כבדים על גבול העומס. משנה צבע מדרמה של כאב לשיר רקיד בעל אלמנטים ים-תיכוניים. בן ארי הולך על אמירות חבוטות מעט, וגם הצלילים הקצביים אינם מבשרים על בוקר חדש ומיוחד ברפרטואר שלו.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email