אותה הרוח בחלון/ רק שהזמן עובר יותר מהר משנדמה/לי, ניסיתי לעצור, לחשוב, אך כמעט עברו שנתיים ביומיים/ אז על הדשא בתיכון, לפני הסדר והחוק, כשכל הרעש הרחוק/נשמע לי כמו מלמול מתוק/ על השפתיים

מי אינו מתלונן על הזמן שבורח. פעם כשהיינו ילדים לא חשבנו על המושג זמן. ככל שמתבגרים הוא מתיישב הרבה יותר עמוק בתודעה. נוסטלגיה היא מחלה שנובעת מהזמן. געגועים גוברים בנו ככל שמתבגרים. מיקה קרני מתגעגעת, שרה בקצב מי-מנוחות את התחושות המבעבעות בתוכה. המילים של אז הן כמו גלים שרק הים שומע. משפט יפה. הלב שהלך רחוק עד שכמעט איבדה את הדרך. האהבה של אז הייתה אחרת. היום אפשר לאהוב "גם בלי להרוג".
טקסט פשוט, כמעט על גבול הפרוזה (יש בו חריזה אבל נשמע יותר סיפורי מאשר שירי) מוסיקה פשוטה. טון אחיד. מיקה קרני שרה באיפוק. התזמור עוטף באווירה טיפה חלומית שיורדת בצליל כינור (קרני) לשבילי כפר אירי. לא להיט שיזנק כטיל אל פסגות הדירוגים. אינטימיות נוגה משדרת תחושת הגעגועים אבל המנגינה – ככה ככה.