אהבתי לקרוא

מצוירים בסלון

מילים ולחן: יונתן אברהמי
3/5

"מסתכל מהמרפסת איך השמיים לא זזים/ הזיעה שי כמו קרח הידיים הם סדין/ פתאום הרגשתי קצת שקוע בימים יותר קרים/ אהבתי לקרוא, אהבתי לקרוא מצוירים בסלון"

התבוננות בשמיים, הרגשת קור וניכור להווה מובילה למבט נוסטלגי לילדות, לבית אמא. ההווה ממש לא מבשר טובות. מה חבל שהוא גם אינו מבשר טובות באשר להמשך הטקסט בבית השלישי: "אם עכשיו כבר לא איכפת לי/אולי יהיה לי קצת אחרי/ לקחתי משהו שנותן לי למלא את הפה". הבנתם? אני לא. למה לחרב טקסט? מה המשמעות של "קצת אחרי" ולמה מתכוון המשורר ב"למלא את הפה"
קול דואב, טונים שבורים שמשדרים דכדוך. מנגינה פשוטה. צליל אקוסטי שמקבל נפח בהמשך השיר במעבר סולו חשמלית טוב. אבל אהבת קריאת המצוירים בסלון בשיר הזה נשארת מרופרפת משהו, לא נוסקת לחוויה אמוציונאלית מרטיטה. אינה מחלחלת גם אחרי האזנה שלישית ורביעית. מצויירים אלטרנטיביים? – לא המצוייר הזה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן