המוסיקאי יוסי מר חיים טען בראיון שעשיתי איתו, שלצערו יש יותר מדי גיטריסטים בישראל. הוא היה שמח ליותר סקסופוניסטים, פסנתרנים.
לפני שעה קלה חזרתי מהיכל התרבות. הבנתי כמה הוא צודק. ים גיטריסטים. זה כמעט כמו עורכי דין. נדמה לי שבחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גיטריסטים שהתקבצו במקום אחד. תלמידים, נגנים בפועל. גם כוכבים כאבי סינגולדה, ארז נץ, יצחק קלפטר.
הסיבה: הגיטריסט והמוסיקאי סטיב  ואי (Steve Vai). כשאמרתי למישהי מההפקה שאני אגיע להופעה של סטיב ואי, היא תיקנה אותי נחרצות: "אל תגיד הופעה. תגיד – כיתת אמן".
אמרתי ובאתי להיכל. ראיתי חבר'ה מצלמים את הגיטרה שלו באובססיה כשהיא ניצבת Stand alone. ואהה. יעשו רק מזה פלקט. אחרי הכל, עוד רגע הם הולכים לפגוש אגדת גיטרה שניגן עם פרנק זאפה ווייטסנייק, אוזי אוסברן, דיוויד לי רות, אליס קופר ואחרים. מי שהשתתף בפסגת הגיטריסטים "Guitar Legends" בסביליה, ספרד ביחד עם ג'ו סטריאני, בריאן מיי (קווין), נונו בטנקורט (אקסטרים), גארי צ'ארון (לשעבר מואן הלן), ריק וייקמן – לשעבר מ"יס".

קבלו את המורה סטיב ואי.  גבר לא צעיר, אבל תמיר ויפה מראה, סימפטי לאללה, פתח בשני קטעי סולו וירטואוזים , מחובר לפלייבק מחשב ("זו הלהקה שלי הערב"…) , התיישב במרכז הבמה כדי לדבר כמעט שלוש שעות כולל הפסקה, עם סולואים, הדגמות, שאלות ותשובות וג'ם סאשן לקינוח.
קודם כל, ככל הנראה, נקבע בהיכל התרבות שיא. כיתת אמן כזו בתחום הרוק – לא הייתה בישראל. רבים הגיעו להיכל חמושים בגיטרה. אולי קיוו כי יעלו לג'ם. לסטיב ואי הייתה רשימה כולל סינגולדה ונץ לג'ם. גם הם הצדיעו לענק.

מה תפס אותי בסטיב ואי מעבר לעובדה שמדובר בגיטריסט ובמוסיקאי חבל"ז? – היכולת שלו לרדת משמי אלהי הגיטרה אל הקרקע ולדבר בגובה העיניים. כן. אין ניסים ונפלאות. גם הוא פחד פחד מוות לפני הופעה בטקס הגראמיז, גם הוא לא ירשה לעצמו לעלות על במה לפני שהוא בטוח שהוא מוכן טיפ טופ. ביטחון זה א'-ב' בנגינה. גם הוא צריך לעבוד קשה על כל צליל ומשפט.
נדמה לי שכמעט כל שאר הדברים שאמר היו מוכרים לקהל הנלהב-סוגד. לנגן זה דבר אחד, ליצור זה כבר דבר אחר, חוזר ואי על תאוריה בסיסית באמנות, אבל כשזה מגיע מאליל גיטרה, שותים בצמא. זו אגב, הסיבה שואי מזהיר מפני חיקויים. הוא לא היה מרשה לעצמו לנגן כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ף בק או ג'ימי פייג'. אמן חייב להביא משהו מקורי מעצמו. מה – Inner ear (מושג שואי חזר עליו כל הערב), שחייב להאמין שהוא מסוגל. למצוא את האמת שלו. אחרת – חבל"ז. האמת נמצאת בטון. אתה לא חייב להיות מוסיקאי מדופלם כדי לנגן אלוהי. זה יופי, אבל אחרי שואי מרביץ סולו, רוב יושבי ההיכל אומרים: איפה הוא ואיפה אני.
הקהל צורח שאלות. סטיב מבקש שיעבירו מיקרופון. אין מיקרופון. מגיעים למדיטציה, יורדים עמוק יותר לענייני אמונה ודת, אבל בסופו של דבר החבר'ה לא הגיעו לשמוע שיעור תיאולוגי-פילוסופי. הם באו לשמוע גיטריסט-על, ומה שמפיקות האצבעות. הם קיבלו אצבע, אולי אצבע וחצי. הם רצו לפחות יד אחת.
הג'ם בסוף היה סוכרייה שואי הגיש לקהל. הייתי רוצה לשמוע עוד גיטרה, פחות דיבורים, הגם שהאיש סימפטי, מדבר לעניין ולא חסר חוש הומור. כיתת אמן זה נחמד, אבל בהיכל התרבות לשמוע בעיקר דיבורים מאחד הגיטריסטים הטובים בעולם – זוהי בעיה. הבטיח לחזור עם הלהקה. הבטיח. נמתין.