ההופעה

ג'ו ג'קסון

האנגר 11 ת"א
5/5

פעם שנייה בפרק של שנה וחצי שאני שומע ג'ו ג'קסון בארץ. האיש והפסנתר. נדמה לי שגם ג'קסון לא האמין שהוא יגיע לכאן בתדירות כזו.
במרץ 2008 חשתי את נשימתו שולחן מול הפסנתר במועדון זאפה. הפעם מרוחק יותר, ומול מסכים גדולים שהקרינו – הצליח לעורר כמעט אותם הריגושים של אז, כמובן מינוס ההתרגשות של מפגש ראשון ומפעים שהיתה אז בהופעה במועדון.
פורמט פסנתר-בס-תופים (גראהם מאבי – בס, דייב הוטון – תופים) הקבוע שלו משרת אותו נאמנה. ג'קסון מסתפק בשני נגנים, כי ההגשה האנרגתית שלו, הטונים, התיאטרליות דורשים לא יותר מהמינון הזה.
הרפרטואר המוכר עם שינויים והפתעות כאלה ואחרים. הקהל שהגיע היה דורש את כספו אלמלא Stepping Out גם Is She Really Going Out With Him? או Slow Song, בלדה נפלאה, שהגיע בהדרן האחרון, כשהנגנים עוזבים את הבמה אחד אחרי השני מנפנפים לקהל לשלום ומשאירים את ג'קסון לסיים את השיר. רגע סנטימנטאלי שכזה.
קיבלנו כמעט כל מה שרצינו מהרפרטואר שלו. ג'קסון הוא מסוג הזמרים שפורש נכון את שיריו לאורך הערב. הגיעו Fools In Love, בביצוע מצוין. כנ"ל – Citizen Sane, גם On Your Radio גם I'm The Man. Dirty Love, ומתרגשים שוב מ – Solo So Low
נדמה לי שעברו הימים שמוסיקה הייתה נישאת על רוח אופנתית. ג'ו ג'קסון הוא היום הוא אמן של רפרטואר, ישן וחדש, משנה את הרשימה בניואנסים קלים. קיימים שניים שלושה אלבומי בסיס כמו Night and Day, Body and Soul וגם Rain. לוקח לעצמו מרחב תמרון ומיני תוספות: פעם שעברה שמענו ממנו כיסוי ל"גירל" של הביטלס. הפעם הוא עשה דיוויד בואי ולקינוח דיוק אלינגטון.
להגדיר אותו היום? פופ, רוק, סול ג'אז פאנקי? אז זהו שאת ג'ו ג'קסון לא מגדירים. הוא כבר מעבר לזמן. לוקח שלושים שנות קריירה ועושה מהן מופע פסנתר קומפקטי שחוצה הזמן, ביצועים נטולי גיטרה חשמלית, מאוד ממוקדים בשירה-הופעה המיוחדת שלו, באוריינטציה קברטית. מבקריו יגידו שהוא נמצא כבר בנישת הרטרו, אינו מחדש/מתחדש. אני הייתי מנסח את זה חיובי: ג'ו ג'קסון הוא כבר אמן בשל שמגיש את הרטרוספקטיבה המיוחדת לו כיוצר אקלקטי. לא מעניינות אותו גיטרות צועקות, לא קלידים היפראקטיביים. יותר הפסנתר, יותר שירת הרגש, עיבודים שנובעים מהשירים.

איש כסוף שיער בן 55 שחי את המופע שלו, טונים גבוהים מאוד שמגיעים ממקומות עמוקים, ביכולות ההבעה המלודרמטית. בחיוניות ההגשה. וכפסנתרן – ג'ו ג'קסון הוא הנגן הראשי בהרכב שלו – במלוא מובן המילה. 
יוצר וזמר של חוכמה ורגישות,  זמר ופסנתרן שנמצא בחלק הנוח של הקריירה, נהנה מכל רגע על הבמה ומשלב במקצועיות מחממת לב בלדות פסנתר ורוק ג'אז פאנקי.

Joe Jackson קטעים מההופעה בהאנגר 11 2009

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן