La Roux אדומת השיער (בצרפתית), אלי ג'קסון בת 20 מבריקסטון.  מחזירה את צליל האלקטרו פופ של השמונים במהדורה מלו-קצבית טריה ורעננה שמאחוריה המפיק בן לאנגמייד. יש כאן באזז, התעניינות של התקשורת ועיסוק אינטנסיווי כאילו גלגל הסינת' פופ הומצא מחדש.
הביוגרפיה שנשלחה עם הדיסק מסבירה את ההבדל בינה ובין נערות בנות גילה. בעוד הן התמודדו בדרך קונבנציונאלית עם בעיות הגיל (שברון לב, בלבול, תסכול, שבירות) , אלי ג'קסון מצאה את הנתיב הצלילי להביע את כל הנ"ל, שהוא לפי מה שאוזני קולטות נתיב בטוח אל רחבות הדאנס.
אתם שומעים במוסיקה של La Roux משהו מיוריתמיקס ומדפש מוד? אתם צודקים. הייתי מוסיף גם "ליגה אנושית". מילים פשוטות: אין הפתעות. רטרו. חוזרים לאייטיז. מבחינה זו, La Roux לא הולכת לרשום פטנט. מייצרת מוסיקת סינת' טובה, עם חריגים כמו Cover My Eyes, בלדת פופ מצוינת בליווי מקהלת London Community Gospel Choir.
אלי ג'קסון מנסה להביע מגוון רגשות בקול גבוה, קריסטלי, כמעט פלצטי, אבל נטול ניואנסים. השיר "חול טובעני", אחד הסינגלים של האלבום מייצג נאמנה את הצליל של La Roux – אלקטרוני ללא פשרות. הפתיחה – In For The Kill –  סינגל נוסף, עוסק בנושא הבוער  מה שמרחש בינה ובינו, שיר שנשמע כלהיט הגדול של הדיסק. Reflections Are Protection ממחזר מתכון פוטנציאלי שיוביל לפסגות מצעדי הקלאבים.
La Roux מציעה פרספקטיבה משלה על צליל השמונים, זה נשמע מהוקצע, רענן, מלוטש, שאפתני, ועם זאת לא יכולתי שלא לחוש פה ושם תחושת אינסטנט, צליל חסר עומק. יתכן שהכל מתחיל בכך שמוסיקת סינתיסייזרים היא קרה ומנוכרת, אבל להקות גדולות מחפות על כך במקוריות. La Roux היא להקת אלקטרו פופ טובה מאוד בסוגה. לא גדולה.