מני בגר שר על בלגנים בחיים, חסמו את הטלפון, לא מסתדר גם בבנקים, הבית שבנה התפוצץ לו בפנים, גם על "מדינאים פוליטיקאים" (יש הבדל?) שמפזרים הבטחות, על אנסים, גנבים, פשע, ובתוך כל זה – אתה גם נתפס על מהירות.
הקיצר, בגר דוחס חבילת קיטורים ישראלית בטקסט הכי לא מקורי כדי להגיע לפואנטה – "בואי אלי בייבי דול כמו לפני שנים, המעט שעוד נשמר אצלי אני אתן לך בפנים". בייבי דול? למה התכוון המשורר? משהו סקסיסיטי כברירת מחדל. וגם: "אני אולי מעט זקן לרוקנ'רול, אבל צעיר מכדי למות", משפט די סתמי, כאילו שבשביל רוקנ'רול טוב אתה צריך להיות צעיר.

אם בגר דווקא מתעקש על המשפט הזה – "מעט זקן לרוקנרול" – הרי למרבית האירוניה, אכן יש כאן הוכחה לפורמט רוק מיד-טמפו שגרתי למדי, מיושן למדי, שאינו משאיר ריגוש בודד, וגם האלתורים בחשמלית של ניק מילר, האיש של סטלה מאריס, שבגר זוכר לו חסד נעורים לא יצילו את הדהוי המיושן הזה. לא מחאה, לא סקס, לא רוקנ'רול.