"מעיין חיים את לי/ את הפרח בביתי/ מי נשאר למענך/ הליל רד ואני ער// מי סוגד לך יפתי/את יודעת את סודי/ אל תלכי עכשיו הישארי/ יום חדש עולה ואת איתי"

לא סתם פתחתי בשיר הזה. זהו שיר שממנו לטעמי צריך לנבוע האלבום הבא של יוני רועה. דווקא על רקע השיר החדש הזה – "תחנת איסוף" מצטייר כפשרה שמציגה אמנם פרופיל נאה של היוצר והזמר, אבל עדיין היא מוצר של תקופת ביניים.
כשמוציאים אוסף, שואפים בדרך כלל לתת את הבסט-אופ-דה-בסט, לרועה אין מקבץ כל כך אולטימטיבי, שיצדיק אלבום הלהיטים הגדולים ברמת "פרי גנך", קלאסיקה מקומית. .יוני חוזר לפופ הקצבי של "זודיאק", מהומת המזלות של דודו ברק. גם ל"חברים" – בסגנון יווני מובהק. "מלים לאהבה" התוסס, הפאנקיי, הרקיד.
"מעין", חיבור בין יוני רועה ואהובה עוזרי, הוא פתיח המשיב רוח ים-תיכונית קלילה בשפה אסתטית ארכאית משהו ("מי סוגד לך יפתי", "הרוח על פנייך לנשק את שתי עינייך") בלחן אותנטי, קליט וקליל. לחן, עיבוד והפקה עממיים ישירים פשוטים שעושים את השיר לפרח בתוך תעשיית מוסיקה ים-תיכונית חסרת השראה שעסוקה בלמחזר שבלונות.
"לכי אחרי במדבר", מבקש הדובר בשיר השני. ההליכה במדבר כידוע אינה תענוג גדול, אבל גם הנביא ירמיהו (ירמיה ב' ב') מתאר את תקופת המדבר כ"חסד נעוריה" של כנסת ישראל, אשר הלכה אחרי הקב"ה במדבר בארץ לא זרועה כאהבת הכלולות. רועה עשה מזה שיר פופ קצבי נעים, לא מעבר.
הייתי רוצה יוני רועה יותר ים-תיכוני ישראלי בנוסח של "מנואל" (מילים: עוזי חיטמן) שיר געגועים, מנגינה חדפעמית. רועה נהנה מעיבוד עשיר, ולמרות שקולו אינו קול זמיר כשל בחירי הזמר הים-התיכוני, הוא לוקח את השיר לפינה התחושתית החמה שלו.
"כותל המזרח" המוכר לי מדקלון ואביבה אבידן, מגיע בעיבוד קצבי פשוט טיפה גרובי, עם קישוט נשיפה סטייל חסידי. קולו – מחוספס ולטעמי מעט סגור. לא בטוח שהשיר הזה זעק לאינטרפרטציה הזו של היוצר.
יוצר וזמר כמו יוני רועה חייב לעצמו, לאוהדיו אלבום חדש, כי המקבץ הזה, עם כל הטוב שבו, הוא מאסף העוצר בתחנות שונות, חלקן מוכרות, חלקן כבר כבר מיושנות ולא מעניינות. אני, מכל מקום,  אני כבר ממתין לאלבום החדש. הרבה יותר מסקרן.  מיוצר אותנטי כמו רועה אפשר לדרוש וגם לקבל.