הרכב:  קרן טפרברג – תופים, ניר מיימון קלידים ובס, אמיר עלייב – קנון, נטע כהן – צ'לו, חן שנער – כינור, ניצן רקאנטי – כינור.

שירים: איזה יום, שכחתי לאהוב, באת עם השקט, משטרה, בדיוק בזמן, מגיע לי יותר, מעליות, לולה, עם הגב (עם עלמה זוהר), אין עליך (עם עלמה זוהר), חסידה צחורה, פוגל נחל, בסוף מתרגלים להכל, הלילה לא, זוזי, אני רץ, וואן יאגלוב, אני גיטרה.

בביקורת שכתבתי על ההופעה של דודו טסה בתיאטרון תמונע באוגוסט 2005 הצעתי שילך על כיוון וורלד מיוסיק קרוס-קלטשר, רוק פופ אתני עם כול מה שמסביב, אוריינטציה אקוסטית, קישוטים אתניים. שירד מהרוק. יש לו זהות. שישתמש בה.

אנחנו 4 שנים אחרי, מועדון זאפה, דודו עולה להשיק את "בסוף מתרגלים להכל". כעבור שעה וחצי בערך אני יכול לסכם: טסה לא בדיוק קיבל את הצעתי דאז, אבל חלקים ממנה אומצו. התוצאה הסופית מראה שהכיוון הוא בראש הזה.
דודו טסה 2009 הוא יוצר וזמר אקלקטי, שפורש בהופעה שלו את  הקשת שמרכיבה את תעודת הזהות המוסיקלית שלו. זה הולך מקיצוניות לקיצוניות. יש לו על הבמה מתופפת רוק עתירת אנרגיות. יש לו נגני מיתר קלאסיים. יש לו נגן קנון מזרחי. יש לו גיטרה אקוסטית בודדת.
מתחבר? מתחבר גם מתחבר. כל חלקיו שיוצרים שלם. יש לשלם הזה מילה אחת: אותנטי. הקליקו בבילון: מקורי, אמיתי, אוריגינלי, ראשוני. אפשר להוסיף: זמר נשמה כשהוא שר, זועק, מסלסל. והוא גם הוא קאבריסט שעושה דברים מפתיעים מצד העיבודים.

נתחיל במזרחית: "פוג נאחל" מתוך "סוף העולם שמאלה", שיר עממי עיראקי שעבר מדור לדור בקרב משפחת טסה (הושר בחצר המלך העיראקי ע"י סבא של דודו דאהוד כוייתי, זמר ידוע שעלה לארץ ב-1951), קרוס-קלטשר, סטייל ההפקות של האלג'יראים פאודל ושב מאמי. את הביצוע בערב הזה אני רוצה לקבל לייב בוטלג לייב. "חסידה צחורה", שיר ששמעתי מדוד בערב של "צלילי העוד". שימשיך לרוץ עם זה.  אם המוסיקה הנקראת "מזרחית" הייתה נשמעת ככה, הייתה כאן מוסיקה מזרחית בלי מרכאות.  

שימשיך לרוץ גם עם "הלילה לא" ("עלית לי בזיכרון") של מאיר אריאל ורמי קלינשטיין המוכר מריטה, שיר שהחליף הילוך לרגאיי,  עם "אני גיטרה" של נעמי שמר המוכר מבני אמדורסקי בסולו אקוסטית בישיבה בהדרן. עשה מזה שיר נשמה.

שימשיך ב"לולה" – שיר אהבה פשוט על בחור מהשכונה שמאוהב בלולה המלכה ומצהיר שבקרוב ימות מקנאה. ביצוע נשמה, מוסיקה מקורית מהז’אנר הים-תיכוני.

כמובן – החדשים. טונים שמשדרים על תדר של מצוקה פנימית. מילים שמגיעות ממקומות של מחסור אמיתי במגע וחום. מילים של של מועקה,של פחדים. פחדים הם מניע. לפעמים משתקים, לפעמים – יצירתיים.
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי", שר טסה ב"בסוף מתרגלים להכל". ב"איזה יום", שפתח את הערב, שר טסה על תהפוכות החיים – פעם אנחנו עפים, פעם אנחנו ברצפה, פעם שיכורים ופעם פיכחים, פעם ליצנים ופעם נסיכים, ומחפשים תשובות, אבל אין פתרון. ויש ימים כאלה נוראים, שאין בהם שמץ ישועה, ימים שמחפשים פתחי הימלטות ונוחם "איזה יום עבר עליי/ זה קצת יותר מדיי/ פתחי לי את הדלת…"  וגם שיר שאומר: "אפשר לחיות חיים שלמים על יד/אבל מגיע לי יותר".

לפי הערב הזה – מגיע לו יותר מכל דבר. שמענו טסה של עוצמות שמגיעים ממקומות עמוקים, טסה שמסתלסל ומתחבר למקורותיו, טסה שמתחיל כמו שכבר אמרנו לחבר את כל חלקיו לשלם.

דודו טסה ראיון ושירים, הופעת ההשקה
דודו טסה מארח את עלמה זוהר