עידו לדרמן (סולן אמסטפ, הבסיסט של התקווה 6) בחר לשיר בלדות סופט רוק בטון מלנכולי שפוף כמעט לאורך כל הדיסק. זה אינו  הסולן של להקת רוק בועטת ברגליים פאנקיסטיות, אלא ממש כמו הטקסט – מעדיף סוג התרככות נוגה כמעט בלי ללחוץ על הדוושה, אפילו בלי דרמה. מעין כניעה למצב. להמשיך לזרום עם החיים כמו מים. כמו שאומר השיר הפותח "האור בעיניים" מבחינה זו פיו וליבו שווים.

הטון הזה, הטיפה מלנכולי שמתנחם  ב – "כי מה שנרצה זה מה שיהיה". הוא הקול של עידו לדרמן שמחוץ לאמסטפ שמתמקד ב בלדות אפילו לא מז'אנר הרוק המטאליי  אני מגלה איפוק יפה בשירת רגש חמה. "זמן הסערה שמתקרב למקום שלנו, חומר בערה… כמה קשה הדרך.. ויש אמת שלא תוותר"  לדרמן אינו מטעין את השיר בסערת רוק ובבערת ענק. הטון לוקח את השיר לאזורי הנוחם המרוכך והשפוי. העיבוד מוסיף מיתרים כדי לרכך עוד יותר. מצליח להביע את התחושה באחת המנגינות היפות בדיסק.

זה אלבום של עיסוק בעצמי השבור, השברירי, המתוסכל, המביט על עצמו מבחוץ ומבפנים. לדרמן שר פגיעות. עיניו מתמקדות בדמיון פורה בסביבה, אבל בתוך הרעש האורבני הוא חפץ לקבל את עצמו מוגן  מהעולם ("אי בלב העיר") הצליל האקוסטי ב"עולם נפלא" מעניק את השקט הזה, רגישות שמייצרת טון שברירי בגעגועים לאבא שאיננו, ושוב הנוחם הזה – "איזה נפלא בואו נגיד תודה". השיר נשמע עירום, כמעט ללא "הפקה".

לדרמן שר לעיתים כמו לחברים בחדר האינטימי. אני מנסה להצטרף לטון יגונו. משהו כאן לא מגיע, משהו בדרך התפספס. משהו מעומק קולו התמסמס. הגיטרות החשמליות שמצטרפות ב"ים כחול" עשויות לשנות את התמונה – אבל הטקסט אינו מצליח להעביר סערת רגשות.

מגיעה הפשטות  ה"לא טראומטית" של "גשם שמש", שיר שמתחיל בחריזה קלילה – "גשם שמש/אישה יפה וקמט/בכי צחוק הילדים/רעש שקט/ גלוי ונעלמת" – אבל אז מגיע משפט לא מוסיקלי כ"לכל דבר  תמיד יש שני צדדים" וזה הופך משיר לפרוזה,.  הוא גם מסתבך עם ה"צדדים" שהוא צריך לבחור והורס את השיר.

"עוד פעם" הוא שיר שמתחיל בצליל פסנתר – שיר דכדוך מלודי על הסתגרות בתוך עצמו, על התמכרות לרגש.  לדרמן שר בטונים נוגים על סף דמעות. האווירה נקבעה ע"י ההפקה והנגינה (בפסנתר) של ארקדי דוכין. ואמנם שיר הרגש הרגיש הזה נשמע כעומד בפני עצמו בתוך האלבום. לקראת סיום – התובנה הפשטנית משהו – "גם בסוף העולם תדע שאתה אסיר של עצמך", שיר שנישא על מנגינה קליטה מאוד, והטון המלנכולי הזה של רחמיים עצמיים שמקרין תוגה כמעט לאורך כל הדיסק.

שינוי? – "פרק חדש" בסיום במקצב רוק מהיר, ואם לדרמן חיפש איזונים – זה מעט מדי מאוחר מדי.

בסך הכל זהו לדרמן שבחר באלבום הסולו שלו אפיק מלנכולי נוגה,  ואני מאמין  שזה בדיוק מה שהוא רצה להביע – עגמומיות קודרת עד דכאונית, בלי ניסיון להיות מישהו אחר, אבל מסתבר שהאמת העצובה אינה חזות הכל. הדיסק חסר עוצמות לאו דווקא של קצב אלא של הפנמה איכותית שמתחברת עם הפקת סאונד איכותית, מהסוג שאינה מסתמכת רק על חשיפת יתר של הנפש הדואבת.