ונדמה שתמיד היינו יחד/עוד לפני שנולדנו בכלל/המילים הגדולות והפחד/כבר אורבים לך בפה ושותקים//
את רוצה שידי המלטפת/תעורר בך תמונות של ילדות/כמו אבק של חמסין החום יולי/כמו האור המחוויר והולך//
ועכשיו את יודעת/איך אהבות מתקיימות כל החיים/תכתבי על זה פעם/מה ישאר כשהכל יגמר//
את שמחה לצייר בי עולם/בצבעים חזקים עד סחרור/בבלבול העצום הרובץ פה/אני צף מחויך וברור.

שירת הרגש ומנגינת הואלס מגיעים אפילו לפני השיר. ונדמה שהמנגינה הזו הייתה תמיד איתנו, כמו שאומר השיר – "לפני שנולדנו בכלל". אתה שר עם פבלו בלי ללחוץ אפילו פעם שנייה על השלט להאזנה שנייה. צליל הפסנתר בפתיחה, קצב מידטמפו, הטון ה"עגול" הנוגה מעט, המנחם, המלטף. מעמעמים את האורות לריקוד רומנטי. הזוגות שעדיין מחסירים פעימה פה, פעימה שם.
טקסט פשוט ויפה על תחושות אהבה. אהבה שחיה על הקצה ("המילים הגדולות והפחד כבר אורבים לך בפה ושותקים") ומה שהיא מבקשת – שידו המלטפת תעורר בה זיכרונות של ילדות ולא דווקא זיכרונות מימי אהבתם… שזה כשלעצמו – מיוחד.
אבל אז מגיעה שורה שקצת מחרבת: "ועכשיו את יודעת/ איך אהבות מתקיימות כל החיים" – זו כבר לא שירה אלא מעין הרצאה. שיר אינו זקוק להסברים בתוכו, הוא חייב להיות קוהרנטי. התובנות מגיעות כבר מתוכו. וכאן המשפט הזה ממש קוטע, אינו במקומו. למרות שהוא משמש מוטו (גם שמו של השיר) . קוראים לזה גימור, ליטוש. פיניש. חבל.
פרט לכך פבלו רוזנברג במיטבו, הרגיש, הסנטימנטלי, הישן והטוב, נאמן לסגנונו, שר ממקומות של אמת. אהבתי.