אסי סתיו נותן לנו בשאנטי. יענו נירוונת אהבה ממסעותיו הניורווניים במזרח. פרק ההמשך מהשיר הקודם "יבול".  אלא שהפעם כבר בקטע של התרפקות שקופה. הוא והיא "עטופים אהבה", על שפת האגם "ילדים משחקים ועושים כביסה", וגם הישראלי שלומד "לאסוף את סוד הפשטות" (למה להסביר? זה שיר לא הרצאה!) ומתפעם מ"רוכל זקן מוכר אבנים בצבע עינייך"  "אפזר אותן אחת אחת על אצבעותייך"  (יפה!) ולא לשכוח את הדברים "שבדרך עישנתי", ובסיום הודייה קטנה לאלהים לא תזיק. לא קניתי. 
למה להדביק את אלהים לתמונה כה יפה.? סתיו נמצא בקטע של התייפייפות טיפוסית לסוג נדוש של חוויה רוחנית מארצות המזרח הרחוק. התייר שנפעם מיופיה האקזוטי של הפשטות, אבל במקום לכתוב שיר הוא עסוק בלהתקשט במילים של "התמזגות", התמסטלות וכו'. המוסיקה – אקוסטית, מעוגלת, מלודית, מלו מלנכולית כזו, התפעמות יענו נוגה של געגוע. פסאודו מוסיקת עולם רומנטית, שירה מאונפפת, וגם מגייסים את הנגנים המתמחים עידן רייכל – בפסנתר, איתמר דוארי בהקשה, אייל סלע בחלילים ליצוא "אווירה" אקזוטית תואמת. עולים על גל מיינסטרים שאנטי. יכול להיות שאסי סתיו מרגיש ככה. אני  פחות.