לך תתווכח עם זמר שהוציא עכשיו את תקליטו התשעים, שספר הגינס חוגג עליו, ושנחשב לזמר הפופולארי ביותר בעולם, מגאסטאר בארצות אמריקה הלטינית, מושא חלומן הרטוב של מיליוני נשים בשאר העולם, דימוי של מאהב לטיני, בשנים האחרונות- לאחרונה זמר פולחן בארה"ב.
כבר שאלו את השאלה: האם לאהוב חוליו איגלסיאס מעיד על "טעם רע" בהעדפות מוסיקלית? נו באמת. שטויות במיץ שמאלץ. זה לא חכם מצידו של המבקר להאשים זמר שמכר יותר תקליטים ממייקל ג'קסון ושאנשים משלמים מאות שקלים שקלים כדי לשמוע אותו, שוילי נלסון, פרנק סינטרה, סטיבי וונדר וסטינג שמחו להקליט איתו דואטים.
לאיגלזיאס יש גישה מאוד ברורה לשירים רומנטיים, גם לבינג קרוסבי היתה נוסחה שבאמצעותה הוא מכר יותר תקליטים מכל זמר אחר, ואם תשאלו על הטעם האישי שלי: בדרך כלל העדפתי את פרנק סינטרה. מצד שני, ברגעים מסוימים – איך להגיד את זה, ואני אגיד, לפעמים בא לך לשים חוליו. פשוט חוליו – בשביל הרומנטיקה.
הגישה של חוליו נשענת על שירה קלה, שימוש לא לחוץ בטנור, חמימות רוגעת של בל קנטו. מיתרי קולו שעושים אסוסיאציה של מלון חמישה כוכבים בפלמה דה מיורקה. יש לו סגנון מגוהץ מאוד, גם בעיבודים. חוליו בניתוח פשוט מצליח לתנות אהבים עם המלודיות, ללטף אותן ברוך ובעדנה, שאין בעיה להבין לליבן של נשים בקהל שמגיבות בעיניים נוצצות.
קצת ביקורת? למה לא: הבעיה שלי עם איגליזיאס היתה ונשארה בביצועים האווריריים מדי, בחוסר היכולת לקחת שיר ולהעניק לו אינטרפרטציה, מעבר לרוך הלטיני. בכל זאת, רומנטיקה היא לא הכל, וכבר לא מה שהייתה פעם. אבל בשביל מי שבאו לספוג את הרוך האיגלזיאסי הלטיני – היא עדין אותה הרומנטיקה, כמו פעם כמו תמיד. Forever and Ever. אגב, חייבים לתרגם לו את המשפט: "חוליו תעשה לי ילד"…
