"העולם שלנו/ מסתובב לאט/ פעם בשבילי/ פעם בשבילך/ כמו בובת משחק/ מטפסים עלינו/ ויורדים מעט/ זה בכף ידיך/ זה בכף ידי/ וזה לא נמחק"

העולם מסתובב לאט. הרוב ממהרים לקטוף הצלחה מהירה. בדרך רבים נופלים. לפבלו רוזנברג הייתה סבלנות. האלבום הזה אומר – היא השתלמה. נדמה לי – הטוב גם האישי ביותר שלו עד כה.
דיסק שמגיע ממקומות של אמת מול עצמו. שיר הגעגועים שכתב לאבא ("עיניים מבריקות") הוא דוגמא אחת, גיטרה אקוסטית בודדה, כמעט אקפלה. מתבונן-נזכר בעינו המרגיעות, שר על השעון שאמא שומרת. צמרור.
שמעתי עשרה שירים. יש טובים, יש פחות. יש טובים מאוד. אבל אם לגשת לשורה תחתונה – פבלו הגיע לשלב הזה של הפרי הוא בשל. יש רק לקטוף אותו. היכולת בהתאמת השירים לאישיות שלו, הבחירה במעבד מיומן כמו אלון מוטקין, שהעשיר לו בצורה משמעותית שירים אחדים.
"אני חי כמו מלך/ מתעורר מוקדם/ ומספיק הכל/ וטובל מכחול/ בצבעי זהב/ אני חי עמו מלך/ ואיתך נרדם/ מקבל חיבוק ונותן חיזוק" ("העולם שלנו")
קודם כל זו הפשטות היפה הכובשת: צליל אקוסטי. מנגינה נימוחה טיפה מלנכולי. טון מפויס. עיבוד מיתרים בסגנון הישן. כתוב נקי. חי כמו מלך ונותן לקול הרומנטי ללטף. נערים היינו וגם זקנו. תגידו מיושן, לא אמרתם כלום. כי הכנות ופשטות אמיתיים.
"עד שמצאתי אותך…/ בפירמידות של קהיר / עד לנמל של ת"א / הלכתי באתי וחיפשתי / עד שמצאתי אותך / פיסה של שמש בשפתייך / כמו מטבע על החוף / מושיט ידיים לא נוגע"….   (עד שמצאתי אותך)
 המאהב מוכן לשפוך מטפורות כיד הדימיון כדי להגיד שהוא מצא אותה, את האהבה. השמש, הגשם הנרות, האוויר, וגם גלי הים. כל איתני הטבע משתתפים בחוויה. לא תמיד הטקסט קוהרנטי. משפט כמו "תקחי אותי את הדלק שבי/ בוער בתוכי" הוא מטפורה פשטנית עד כדי צרימה בשיר. נכון שבלהט הקצב מי ישים לב, אבל שיר הוא לא רק קצב ושמחה, ורצוי לא לערבב קודש בחול, שפת שירה ושפת בסטות.
טון טיפה נוגה בפתיחה, קצב הרומבה בהמשך, שילוב יפה של מקצבים, שבסופו של דבר מייצר פופ לטיני קייצי קל-קליל ומנצח למצברוח מלהיב מהסוג שפבלו מחובר אליו בטבורו.

"ונדמה שתמיד היינו יחד/עוד לפני שנולדנו בכלל/המילים הגדולות והפחד/כבר אורבים לך בפה ושותקים// את רוצה שידי המלטפת/תעורר בך תמונות של ילדות/כמו אבק של חמסין החום יולי/כמו האור המחוויר והולך" ("עכשיו את יודעת")

נדמה שמנגינת הואלס הזו הייתה תמיד איתנו, כמו שאומר השיר – "לפני שנולדנו בכלל". צליל הפסנתר בפתיחה, קצב מידטמפו, הטון ה"עגול" הנוגה מעט, המנחם, המלטף. מעמעמים את האורות לריקוד רומנטי. וגם כאן גם אם הטקסט לא מלוטש דיו, עדיין זה . הטון שמציג פבלו רוזנברג במיטבו, הרגיש, הסנטימנטלי, הישן והטוב, נאמן לסגנונו, שר ממקומות של אמת.
"פרצת לי את הלב" שינוי גם בסגנון גם בטקסט גם בצליל. שיר על הפער בינו ובינה באהבה כתוב בלשון שלא שגורה אצל פבלו: "בשפתייך התחלות של קיץ/ ובשפתי סימני אחרית" זוהי כבר פואטיקה ברמה גבוהה יותר בהשוואה לשירים האחרים. העיבוד יותר Rock דחוס. המנגינה – פחות מעוגלת-מחניפה מקודמותיה. הטקסט לא יוצא נשכר. ניסיון של פבלו לטעון עצמו בדציבלים. לא בטוח שזה הסגנון שלו.
"איך היינו" – מחשבה על האהבה שהייתה ואיננה ומה שבא אחר-כך. מילים ולחן של אדם פרי. פבלו מצליח להעביר את התחושה בטון של חמלה, בלחן פשוט ויפה.
"אלהים אחד" – עוד ניסיון לשיר רוק קצבי מאוד, שיר על בחירה ללכת עד הסוף כדי לדעת מה טוב או קרוב אל המטרה –"עדיף לבד/ מלהרגיש נווד/ בתוך הלב/ זה כואב/ לחיות בלי אמונה// יש אלהים אחד/ בארץ בלי תקווה/ יש אלהים אחד איתך". כאן הרוק הקצבי – מטעין את השיר באנרגיות מצוינות.
"כמה שנים" רומנטיקה בטון מלנכולי. פופ סלואו נינוח. על האוהב שעדיין לא גילה כמה הוא אוהב אותה אחרי כל השנים. פבלו מצליח לקחת טקסט פשוט למקום אינטימי יפה.
"אם תעזבי" – סיטואציה דרמטית של ימי היחסים האחרונים – כאשר פבלו מתחנן על נפשו ואף מאיים במותו הכפול. "אם יש אהבה שלוקחים אל הקבר/ אני אקח את זו שיש לי איתך" שיר בקצב נסיעה. זה פבלו שמתרחק מבידור ושר את כאבו בעוצמה פנימית. עיבוד עשיר עם הדגש על חצוצרה (ניב תואר) מעצים את תחושת הדרמה.
"אני קורא לך" (זאב טנא) הטון הזה, הפנימי המתכוון מגיע גם במקצב המידטמפו הלטיני הזה שיר על סיטואציה של פגישה מחודשת אחרי ששנתיים שהיא לא מאחלת איחולים ליום הולדתו, מצב שלוקח לשורה האירונית – "דרך עיני מלאך את יכולה לראות/איך שושנים פורחות"
פבלו עולה על מסלול יצירתי חדש, מגוון את הפופ הלטיני, נוגע יותר בנימי נפשו, בסיפורו האישי, שר לא רק כדי לעשות fun, מתוך אינטימיות שיש בה אמת, כאב, געגוע אמיתיים.

פבלו רוזנברג "העולם שלנו" ההופעה ספטמבר 2009