"זיכרון אחד מושלם זה את ואני/ רק זיכרון אחד מושלם זה את ואני"

הטון העצוב-מלנכולי מנסה להעביר תחושה של מה-נפשי-באמת-חפצה. נדמה לי שמוש בן ארי לא התעמק עד כדי כך במשמעות של המושג חלום. אני מעריך כי מדובר בחלום במשמעות של משאלה. אבל  מערבב הכל  – חלומות, משאלות, רצונות, פחדים, זכרונות  עד כדי למרקחה אחת כדי להגיד בסופו של דבר את מה שרצה להגיד  – אני רוצה שהאהובה תישאר בזיכרון, בחלום ובכל יישות העיקר שלא תצא מחייו. אבל מה שנוצר הוא מין ערבוב כזה בין מציאות לחלום. הייתי משכתב, מצמצם, הופך את השיר ליותר פואטי, פחות פרוזאי. יותר שיר.

מצד שני, המיית הלב חזקה יותר מכל צירופי מילים. בשירים השקטים, מוש בן ארי מצליח להעביר תחושת עצבות, הוא שר נינוח, בלי להתייפח, הוא מוסר באמינות את אשר על ליבו. המנגינה מתפתחת בעצלתיים, לא מתוחכמת, לא המצאה מלודית אולטימטיבית, אבל המנגינה פלוס הטון  מצליחים לשדר את מה שיש בו או לו. החלום, הזיכרון.