הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא. איזה גבר, איזה איש, עם מלאכים אכל ושתה. גם רפי גינת איזה גבר, איזה איש, איזה בס, אבל אחרי הביצוע הזה – גם בשדרוג התזמורתי היוצא מהכלל של הלהקה החביבה עליו "דם יזע ודמעות" , שהקליטה איתו בביקורה האחרון בישראל – הבס העמוק שלו אינו מעיד ש"אכל עם מלאכים".
רפי גינת מגיע למוסיקה עם אוריינטציות של שירי דת כושיים (ספיריצ'ואלס) כמו הבי-סייד בתקליטור הזה – Let My People Go המוכר בביצוע הקלאסי – בס עמוק ומהדהד – של פול רובסון. אלא שרפי בחר דווקא לסינגל בכורה שיר פופ קליל וחביב של שמוליק קראוס לטקסט ההומוריסטי של חיים חפר שזכור לטוב מ"החלונות הגבוהים", ואחרי ששמעתי את הגרסה של גינת, מוטב ישאר שם בחלונות הגבוהים. גינת לא הכי מתחבר לזה, נשאר קצת מחוץ לשיר, מילים לא מגיעות, נשמה דלילה, מה שכמובן אינו פוגם כהוא-זה בצליל הפאנקיי המצוחצח והמלוטש של "דם, יזע ודמעות". אם ממשיכים לשיר השני ("לט מיי פיפל גו") מבינים שגינת שוחה הרבה יותר טבעי במים האלה.
תגובה אחת
לרפי גינת של כולנו מהטלויזיה יש גוון בס ייחודי, וזאת אנו יודעים כבר מזמן, אם מטרת האלבום היתה כך בשביל הכיף ליהנות לשמוע בבית ולחלק לחברים אלבום, ולרשום שעשית אלבום ברזומה ..אז כל הכבוד ועוד עם להקת דם יזע ודמעות, יישר כוח.
אבל…ויש הרבה אבל…. א. שמעתי גם ברדיו הערב חלק מהשירים שלך , ולצערי איני מבינה איך מעבירים אי דיוקים קוליים, הבס מלטף אבל לא בטון והרבה תחושת שייוט בטונים.
ב' יש לאלבום הזה ריח קצת של פעם, כאילו בעל השמחה עולה לשיר לפני חברים.
יפה, נחמד אבל לא להשמעה ברדיו.
סליחה מראש למרות שאני אוהבת אותך מהטלויזיה.