רק שתחייך. זה יפיג את עצבותה.  החיוך יוביל לאושר, יפיל חומות, יביא מדינות לעשות שלום. הדובר בשיר אוהב כשהיא מחייכת. אולי חיוכה מפיל חומות, אבל הטקסט הזה לא רק שאינו מפיל אותי, הוא אינו גורם לי למעידה קלה.
מה הדרך אל האושר? החיוך שלה? שמלי מסלסל בסלסול ערבי את כל הדרך אל אולם השמחות בתקווה שמשם הוא ימשיך גם אל העובר ושב שלו – גם הפעם בצחוק ולא בדמע. מה לעשות שאני חש כי סוג המצהלות האלה – הם עוד מניפולציה על אותו מתכון ים-תיכוני. רביב מנחם יודע את נפש זמריו ומפיקיהם. זה אינו סיפור של אמנות (בחטף קמץ) אלא של אומנות (בשורוק)  ההפקה אלקטרו פופית  מסומפלת בתוספת אפקט של מחיאות כפיים. הקול מאנפף חיוך צחור שיניים. תענטזו. המתכון עובד. שמע לי איציק שמלי: אתה רוצה הגיע לרחבות השמחה, תמשיך ככה. אתה רוצה לעלות ליגה אל הקלאסיקות – עזוב אותך מהמצהלות. הן מרחיקות אותך משם.