"כביש ארוך/ מתפתל לנצח/ המכונית נוסעת לאנשהו מהר/ בראי האתמול גווע/ על הלילה הזה היית מוותר//

ואתה לבד/ מתגלגל בדרכך/ אתה לא לבד/ אחרים לבד איתך//

את ליבך/ השותת השארת/ בפונדק דרכים אי שם במלחמה/ היא דיברה/ אתה דיברת/ מה זה משנה כבר לא חשוב על מה//

ואתה לבד/ מתגלגל בדרכך/ אתה לא לבד/ אחרים לבד איתך//

פנסים/ אלומות בחושך/ מאירים את סוד האופק השחור/ בסיבוב תסתכל קדימה/ לפעמים נותנים לבנאדם לבחור//

ואתה לבד/ מתגלגל בדרכך/ אתה לא לבד/ אחרים לבד איתך"

אקוסטית מבשרת על סטייל מוסיקת מערבונים. אם זו לא הייתה מכונית, הייתי שם את סנדרסון על אוכף. אבל אנחנו בכביש ארוך מתפתל לנצח, משהו שאינו קונוטציה למדינתנו הקטנטונת.

הטקסט דרמטי: לילה קשה עבר על סנדרסון בדרכים. היה מוותר עליו. "את ליבך השותת השארת בפונדק דרכים אי שם במלחמה" – או-הא. לשון מטפורית לא קלה. והאווירה מסתורית משהו – "פנסים אלומות בחושך מאירים את סוד האופק השחור" כשהמוטו הוא – אתה לבד, בתוספת אירונית מתוחכמת: "אתה לא לבד/ אחרים לבד איתך" כלומר: אתה לבד, אבל אתה לא לבד בבדידות. וזה כבר ניואנס דני סנדרסוני.

זהו דני סנדרסון, משורר ההלצה, איש הבלדה ההומוריסטית בשיר "רציני" על החיים.  קצב נסיעה, מוסיקה מהסוג הקאונטריי, פולק-רוק לא מלנכולי. סולו חשמלית מבליח. תזמור נשיפה מעשיר. מוסיקלית, סנדרסון לא ירד מהכביש הראשי לאיזה שביל מוסיקלי נועז. זהו דני סנדרסון ריאליסט שאנחנו מכירים,  שנע על ציר של קצב החיים. כאילו אומר החיים ממשיכים לנוע במסלול קבוע – אבל אנחנו נשארים לבד. יפה.