בערב הרביעי עלה דני סנדרסון עם חבורת המוסיקה שלו, זמרות הסול, בנות ישראל, אלישבע ונאוה, עם זמר הקאברים המצוין כפיר בן ליש להצדיע למוסיקת הסול של שנות השישים. זה אינו מופע חדש, שומדבר שיש בו חידוש לפסטיבל, אבל מראה שהניהול האמנותי השנה חיפש דרכים לשלב מופעים שיש להם נגיעה לג'אז. במקרה הזה הריתם נ' בלוז, הסול של מוטאון שהם חלק מתרבות הפופ הקלאסית. ה"שחור-לבן" של סנדרסון הביא לקדמת הבמה הרבה ילדים נלהבים. הדור שלא ידע, אבל למד לדעת ולאהוב.
והשחור-לבן הזה מוביל גם לכמה מילות סיכום על הפסטיבל שהשנה עבר לניהולו האומנותי של אבישי כהן: מילת המפתח היא פלורליזם, פתיחות וגיוון. את דני סנדרסון והבנות נחמה אפשר לשמוע כל השנה, אבל להקת אפרו מוסיקת עולם כמו קבקו היא בהחלט משב רענן,
לא לשכוח גם שהפסטיבל נערך בעיר נופש, מה שאומר: לא לקחת בכובד ראש, גם אם הכלב של די די ברידג'ווטר מתרוצץ על הבמה והיא מרגישה משוחררת לעשות פאן. בהיכל התרבות לא היינו יכולים לקבל ג'סטה כמו ההצטרפות הספונטנית שלה למופע של פאנקנשטיין.
