אלון מוטקין: הפקה מוסיקלית וקלידים, גדי בן-אלישע – גיטרות, איתן אלבז – בס, כפיר גרנות – תופים. מנו סויסה – סאונד.

"פבליטו", צועקים לו מהקהל. לא כדי לגמד. אלא מתוך אהבה. משהו חם, משפחתי. פבליטו עבר כמעט מהפך באלבום שהביא אותו להופעה הזו ברידינג. הבעיה היא שהחצי מהפך לא הגיע לבמה. גם הוא מודע לכך. בראיון עשיתי איתו אחרי הערב, הודה פבלו רוזנברג שיש אילוצים. שאתה לא יכול ללכת אפילו על חמישים-חמישים. זה הולך לקרות בהדרגה.

הקהל ברידינג קיבל בעיקר מופע שמח. הקו האינטימי טיפה מלנכולי, הרטרוספקטיבי שהגיע מאלבום שבו לראשונה פבלו עוסק בעצמו, במצוקותיו, בזיכרונותיו – לא ממש נטמע. פבלו רוקד יחד עם הנגנים, מעביר את השמחה לקהל. הנגנים המיומנים יודעים איך לעזור לו לעשות גוד טיים לקהל. למעשה – חלוקה מאוד ורסטילית של שירים מכל התקופות. גם "נר על החלון" , הלהיט של סטלה מאריס, גם "מטילדה לונה", "ילדונת" "בדמעות שאת בוכה", "קו קוקריקו קו", וביניהם הלהיט האולטימטיבי מהחדש – "עד שמצאתי אותך".

פבלו, זמר נשמה מצוין במיוחד בבלדות שהוא שר,  התקרב  אל עצמו  באלבום החדש, לראשונה אחרי שנים רבות של עשיה מוסיקלית, תיעד את עצמו על רקע האירועים הטראומטיים בחייו. אבל רשימת השירים של הערב הזה הראתה כמה הוא חיפש את עצמו בין נתיבים סגנוניים. – "סטלה מאריס"  של תחילת התשעים, בסגנון רוק כבד  ועד התמהיל של השנים האחרונות, שהוא פשרה ממוסחרת בין פופ לטיני ומיינסטרים ים תיכוני, בעיקר מוסיקה הקשורה במוצאו – לטינו-רומבה-סלסה-אפרו קובני, מוסיקה הנוטה לכיוון הבידורי.

פבלו עבד בשנים האחרונות בשביל הבידור והקצב,  חמק מערב אישי מסוגנן יותר, ביצועים ליריים, הבעת עומק, שירים ייחודיים. והנה, האלבום האחרון, "העולם שלנו" העניק לו הזדמנות להתחיל במהפך מסוים. אני מבין את הצד של פבלו ומפיקיו. הקהל בסופו של דבר שופט עליון, ומופעי הקיסריה של החדשים האחרונים אומרים את הדברים בהיר כמו השמש השוקעת בפאתי האמפיתיאטרון הרומי. מצחיק אותי לחשוב על משפט כמו: "צריכים להחליף את הקהל". בתוך עמו הוא חי.  זה הקהל. לטוב ולרע.

אבל אישית, עם כל הסימפטיה והמופע הבידורי הקולח, הייתי רוצה להגיע לערב שבו פבלו הולך על איזונים, מעניק ל"העולם שלנו" משקל יותר משמעותי, כדי שנחוש שהפבלו האותנטי הזה  הגיע גם להופעה.  נדמה לי שגם פבלו חותר לזה.

פבלו רוזנברג הראיון, ההופעה