מתי לאחרונה כתבתם תשס"ט (שנגמרה) או תש"ע (שמתחילה) גם אני לא. מבחינתי תשס"ט יכולה להימשך. אבל כידוע מחפשים תירוצים "לסכם" – אלבום, שיר, זמר וזמרת. ו"ההבטחה", כמובן.

אני שונא סיכומים. אין מאחוריהם שום תובנה. איך להעריך אלבום או זמר תוך פרק זמן של 12 חודשים? אין לי רבע מושג. אביתר בנאי של "לילה כיום יאיר" איכותי יותר מ"תפילה" של אביב גדג'? לא היה ולא נברא, עורבא פרח. איכות אינה מדידה, עד כדי כך שנעדיף במקום הראשון את זה על פני זה.

יותר פשוט לדבר על מגמות-תופעות. למשל: העובדה שזמרים וזמרות חוברים למשוררי העבר, במיוחד מימה"ב. אתי אנקרי (ר' יהודה הלוי) אלמליח, לרוז שטרית, ברי סחרוף ורע מוכיח (שירי הרשב"ג – "אדומי השפתות") נדמה לי שאין להתייחס למגמה הזו לחזור לשירי חול וקודש של משוררי ימה"ב ופייטנים שונים כאל טרנד אופנתי. קל מאוד לומר "טרנד", אבל אחרי ששומעים את הצלילים, את העבודה שהושקעה, ה"חשד" הוא שמשהו יותר מאמיתי קורה כאן. אני מדבר על השאיפה לצרוף, לנקי, לאמת.  
דווקא על רקע המסחור וההתמסחרות של הסלולר, אולפנים קיץ שקופים מתבהמים, מוסיקת שמחות שכובשת היכלי תרבות וקיסריות, הדיסקים האלה הם בלמים, ולוואי שיכבשו אף הם היכלי תרבות.
הסכר במוסיקה הישראלית כבר נפרץ. אנחנו בפני צונאמי של מוסיקת כפיים שתכבוש כל חלקה טובה. הקהל רוצה – הקהל יקבל. אין בעיה עם מוסיקה אסקפיסטית לאנשים עמלי יום, שרוצים אותה במזרחית לא טהורה.

מי אני שאקבע מה עדיף. אני לא אקבע. גם אין ביכולתי ובכוחי. הקהל שמשלם על הכרטיס ועל החניה ועל הבייבי סיטר כשהוא יוצא לכבישים, מי שמוריד לסלולר, הוא הוא שיקבע איזו מוסיקה תשלוט בכיפה. להתווכח עם זה? לא. לחשוש מעתיד רע למוסיקה הישראלית – בהחלט.

 

האלבומים של תשס"ט בלי סדר עדיפויות

 

אביתר בנאי – לילה כיום יאיר

אתי אנקרי – שירי ר' יהודה הלוי

אביב גדג' –תפילה ליחיד

רונה קינן – שירים ליואל

קובי אפללו – ביום הכי בהיר.

פורטיס משולש 123

ברי סחרוף רע מוכיח – אדומי השפתות

אלמליח לרוז שטרית

דודו טסה – בסוף מתרגלים להכל

ריקי גל – רואים את השנים.

הקרטל – זימה.