מה התרומה של רמי קלינשטיין לסינרגיה? או: מה הועילה סינרגיה לרמי קלינשטיין? דואטים מבוקשים במוסיקה. טובים לכולם. יש דואטים של יחסי ציבור. יש דואטים שנובעים מחיבור מוצלח. פה לא מדובר בדואט, אלא בחבירה של ממש בין סוליסט מצוין ללהקת רוק מצליחה, תחילה לסיבוב הופעות, ועכשיו האלבום. הם קראו לפרויקט המשותף – "הגרסה האקוסטית של סינרגיה עם רמי קלינשטיין".
סינרגיה מעולם לא התכתבה עם האקוסטי, אז למה לנסות להיות יותר סופט? משום החיבור עם רמי? אני שומע את הדואטים של רמי וסינרגיה ב"הולך ונעלם" וב"קרוב אל ליבך", רמי שר את זה עם הרבה נשמה. אבל התחושה היא שהדואט אינו הסיבה לשינוי. סינרגיה יכולה בלעדיו. הוא אגב, אם אני מנחש נכונה, לא היה מתנגד לסינרגיה כלהקת הליווי שלו.
מה שמעביר לשאלה השנייה – מדוע זקוקה סינרגיה לרוק אקוסטי – לא בדיוק אנפלאגד, אבל מעובד קצת אחרת, ווליומים אחרים, יוצר הרמוני, פחות וולטאג'. וכאן, דווקא יש בשורות: סינרגיה אקוסטית נשמעת יותר מוסיקלית (מלודית-הרמונית) ה"כבד" הזה ממש לא חסר לי כשהם שרים "עכשיו גיליתי שאני אשם" , רון הופמן נשמע בהיר יותר, משכנע יותר ב"תאמין" – הגם שאני לא מאמין בשירי הטפה מהסוג שאינם אפילו פסיכולוגיה בחצי אגורה בנוסחים של "אם תדע להקשיב"… "אז תמצא את השביל". "אם תיקח את עצמך ברצינות" … "תאמין שיש בך עוצמה לשנות"…
שיר כ"מרגיש אחר" שיכול להישמע "המנון" מחושמל בגרסת רוק מטאלי – נשמע כאן קצת אחר פופ מאוזן, שירה לא פחות עוצמתית, ואפילו יותר בשלה , יותר הרמוני אינטימי. הופמן דרמטי אך מאופק נשמע אמין יותר גם בשיר כ"טוב לי לבד" על איך "זה מרגיש" בלעדיה. ובהמשך כמעט באותו טון דרמטי – "לקבל ולשתוק", בעיבוד יפה לפסנתר – כאילו אותה הטראומה נמשכת.
גם אם סינרגיה נשמעת לעיתים טלנובלה של "מילות רגש" על האהבה ושברונה – התחושה היא שהגרסה האקוסטית אמינה ומחלחלת יותר. יש לי מן חולשה כזו לכלים הרמוניים כפסנתר, לעיבודים שמבהירים את קווי המתאר של המבצעים, מינונים נכונים ללא פוזות, שירה נקייה נכונה. האם הפורמט הזה הולך להיות סינרגיה העתידית?
רון הופמן – שירה קלידים, רועי גפן – גיטרה, בנואה נחייסי – גיטרה, עירון שבתאי – בס, תומר מייזנר – תופים. שירה בשני שירים – רמי קלינשטיין.
סינרגיה ורמי קלינשטיין – המופע המשותף
בסינרגיה עם רמי קלינשטיין באולפן לקראת ההופעה
