עיון ביקורת

ערן צור שר נשל הנחש ועוד שירים של מאיר אריאל ובוב דילן, כשמאיר אריאל פוגש את בוב דילן (סוף העולם בלוז, סדרת "תן למילים לעשות בך" מדיטק חולון, ספטמבר 2009)

מוסיקה ישראלית, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

געגועים למאיר אריאל. לו ידע כמה מותו יפריח את שיריו. במדיטק בחולון, במפגש שנקרא "סוף העולם בלוז", ניצב ערן צור בשורה אחת עם יהלי סובול, אפרת גוש, קרני פוסטל ושלומי שבן, וגם יהונתן גפן (שהקריא מכתבים, שירים והגיגים)
מפגש שניסה לחבר בין דילן לאריאל.  כמעט אקדמי באווירה. הדגמה במינימום עיבוד, הרוב ביצועי צהריים אקוסטיים (ההופעה נערכה בצהרי שישי) משימת ערן צור הייתה – "נשל הנחש", "ארול" של מאיר אריאל, blowing in the wind של בוב דילן. הוא נמצא בתוך השירים, יותר במאיר אריאל של "נשל הנחש" – שיר שמלווה אותו מאז "כרמלה גרוס וגנר". מתגעגעים למקור, אבל אני אוהב את ערן צור בגרסה הזו. צור הוא אמן של פרשנות, שלא ייתן לשיר של מאיר אריאל לחמוק בלי הרובד התיאטרלי שלו. בסופו של דבר, אריאל היה מוסיקאי של מילים. לא להיפך. מבחינה זו – מצטלבות דרכיו עם דילן. בטרנד הזה של לשיר מאיר אריאל – לא כולם חייבים. במקרה של "סוף העולם בלוז", המדיטק בחולון, ספטמבר 2009, "נשל הנחש" הגיע אף חזק יותר מאשר נשיפת-שריקת הרוח של דילן.



שוב אני מוצץ גבעול/ תחת גשר מט לנפול/ כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול/ מה לרצות מה לאכול/ כשהנמלה העניינית אותי מודדת.

אחת לאיזה זמן מוגבל/ אני נשמט אביון ודל/ ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל/ וכמו שוקע תחת גל/ כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.

ואבא תמיד אומר/ תעזבהו יום יעזבך יומיים/ העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום/ חלפו שנתיים/ והנה נשארת מאחור.

צולל חופשי ללא מצנח/ לכל הכיוונים נפתח/ והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח/ כך כמו שאני מונח/ כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש/ מביט בנשל הנחש/ לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש/ תרבות של עור אשר יבש,/ וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

אך אבא בשם אומרו/ "תעזבהו יום יעזבך יומיים" / העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום/ חלפו חודשיים/ והנה נשארת מאחור.

וגם היתה לי בחורה/ קצת פראית קצת לא ברורה./ אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה/ הרסתי לה את הצורה/ ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו/ איך תצא מזה עכשיו,/ מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?/ מי בכלל זוכר אותך עכשיו?/ לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.

ואבא בשם אומרו:/ "תעזבהו יום יעזבך יומיים"/ העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום/ חלפו שעתיים/ והנה נשארת מאחור.

הבנאדם בסיטואציה של פסק זמן מהחיים. נפלט משצף מעגל, מהרעש של החיים, שוקע תחת גל (מצב של צלילה) הגבעול בפה (אחלה שאכטה) מתחת לגשר מט ליפול, כשמעליו החיים ממשיכים בזרימתם (העגלה בתנועה מתמדת) מה שמעורר שאלות – מה הלאה – נוכח מבחן השגרה מסגרות הסטנדרט של החיים הבוחנים מעשיו ("כשהנמלה העניינית אותי מודדת") הקוראים לו להמשיך לזרום עם החיים כהווייתם.
הכרכרה (בבית השני) היא שמייצגת את "מרוץ החיים" בעוד הוא – אביון ודל – נפלט-נשמט מהמרוץ הזה ("ההמולה הסחרחרה אט מתרחקת") עדיין תקוע באירועי עברו מתקשה להשיל את עברו מעל עצמו (הדימוי של נשל הנחש) שהוא גם געגוע לאהבה ישנה, מעדיף להמשיך למצוץ גבעול (סמים)
הוא שומע את אביו מצטט לו דברים על משמעת של לימודי תורה – "תעזבנו יום – יעזבך יומיים" – תפסיק ללמוד יום אחד – תתקשה כבר לחזור ולהתמיד. אלא שהמחיר "להישאר מאחור" אינו דווקא האפשרות הגרועה, בהתחשב שהגשר "מט ליפול".

ערן צור – ארול

שלומי שבן – "דאווין של שיר מחאה" (מאיר אריאל) – "סוף העולם בלוז" במדיטק חולון


 

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *