סלסה עושה לי את זה. האפרו קובנית הדרום אמריקנית  הזו שאומרת – החיים יפים ושמחים., מביאה משבי קיץ, חופים שטופי שמש. אני אוהב אותה אותנטית, מנוגנת הכי קולח, מלוטש ומקצועי. אתה יכול להשאיר אותה (את הסלסה) בקווי המתאר האותנטיים שלה (טיטו פואנטה, אדי פלמיירי) או למסחרה לפי צרכים. קנדלה – ישראלית, שלפי הביוגרפיה מחליפה כל רבע שעה מקצוע (לא שיניתי מילה:  קריינית טלוויזיה, דוברת רדיו? זמרת בצרפת, יפן, ישראל, גרמניה ואיטליה. הדחף ליצור את הדיסק נוצר כשהגיעה להוואנה לראשונה) – עשתה את הדבר השני: לקחה את הסלסה למחלקת התיירות הכי נדושה של משרד החוץ והוציאה לה דרכון ישראלי עם "הללויה", "אדון עולם", "הבה נגילה" , "על כל אלה", "בשנה הבאה", "ירושלים של זהב". כל אלה עשו הסבה לסלסלה.
אחרי ששמעתי אני יכול להגיד לגברת קנדלה:  הסבה זה בסדר, אבל לא חייבים לחרב כל שיר עברי בשמה של הסלסה. מילא "בשנה הבאה" שהוא שיר קצבי שמח במקורו, אבל העיבוד ל"ירושלים של זהב" –  למה למה?! תני לשיר הזה את הכבוד, ותשאירי אותו בערגתו המקורית. למה להקפיצו ברוטב סלסה?! למה לאונסו למען התיירות העולמית. לעומת זאת – שיר אחד – "ירושלים" של ג'ורג' גלי (המעבד המיומן) מעובד מלוטש מראה שאפשר קצת אחרת: לקחת נושא ישראלי אפילו נדוש ולבשל אותו לסלסה מהוקצעת. וגם ה"הללויה" השני בדיסק , האלגריה הזו, מראה שתזמורת טובה יכולה לעשות את ההבדל בין סלסה קיטש לסלסה אורגינאלית.