דקה דומיה. מרסדס סוסה איננה. דומיה, כי אם יש אבידה למוסיקה – זו סוסה. אני סוקר את הופעותיה בארץ כמעט 20 שנה. ביקוריה אחת לכמה שנים יחסרו לי. היה קול אחד לאמריקה הלטינית. זה היה קולה של סוסה. תחסר לי – כי תמיד אהבתי-התרגשתי לשמוע אותה, גם בהופעתה האחרונה, כשנראתה כבר שלא כתמול שלשום. שרה בישיבה. ההידרדרות התרחשה בחודשים הבאים. בעיות כבד. גם לב.
לא ספרתי כמה פעמים הייתי בהופעות של סוסה. מעולם לא הייתה לי בעיה לשמוע אותה שוב ושוב. מסוג הזמרות הנדירות, שמרגע שהיא מתיישבת לשיר, אתה מתחבר גם בלי להבין מילה. הטון העמוק הזה, שמצליח להעביר את הכאב והיגון שבשירתה. את התחושה שמתחת למיתרי הגרון. אמא-אדמה בעלת אלט עמוק ומאוד חם, נגוע בעצבות שנובעת מתהומות של יגון, שמשדרים אמת פנימית. ובאמת, במקום לנסות להבין משמעות הטקסטים, די אם הקשבת לטון שמלווה את המילה, זה האותנטי, שנמצא בין הבטן ללב.
דקה דומיה לטרובדורית האמיתית של המוסיקה הדרום אמריקנית, זו שהמוסיקה העממית היתה טבועה בגופה, בדמה, בנשמתה. זמרת שידעה להתרומם מהאדמה לשמיים.
היא נולדה ב-1935 ב – San Miguel de Tucuman שבארגנטינה. הקליטה 40 אלבומים. הופיעה בין השאר בהקפלה הסיסטינית שבקרית הותיקן, בקארנגי הול בניו-יורק. הייתה שגרירת רצון טוב של יוניצף מטעם אמריקה הלטינית.
באתר הרשמי שלה כתבו: "קולה נשא תמיד מסרים חברתיים כנים באמצעות מוסיקת העם שלה".
סוסה הייתה קול המחאה של אמריקה הלטינית. כאשר החונטה הצבאית תפסה את השלטון ב-1976, רבים מאלבומיה הוחרמו. סוסה עזבה לפריז ואחר-כך עברה למדריד, עד ששבה חזרה הביתה ב-1982.
בפרס הגראמי האחרון שלה בז'אנר המוסיקה הלטינית זכתה בשנה שעברה – על האלבום Cantora 1. "בשבעים וארבע שנות חייה היא עשתה כל מה שרצתה. היא חיה את חייה במלואם", אמר בנה פביאן מטוס, "שום מחסום, שום פחד לא הגביל אותה".
העולם הגדול יזכור אותה בעיקר בזכות שיר אחד – Gracias a la Vida. תודה רבה לחיים. תודה רבה לך מרצדס סוסה על השנים המרגשות איתך. את תחסרי.

אלבומה האחרון – Cantora