אבי בניון: גיטרות. טל בביצקי: קלידים. גיא בן שימול: תופים. אלון פנר-טסלר: בס, ניר מוצרי: חלילים, שמואל אלבז: מנדולינה. חטיבת כלי – בניצוחו של שמואל אלבז. אורח: אבי עברי.

שירים: געגועים לדימיון, רק את, בורח, ניצחת איתי הכל, יש לי חלום, געגוע, נדבר מחר, כוכב נופל, רוצה אליך, אחד מי יודע, דני, הכל עד לכאן, דרך, אפילו, בת המתלך, יום הולדת, ללכת לשם, נשמת, מורה לחיים. הדרן: כשאת עצובה, אלוף בשחור, עומד בשער, התקווה.

לא יודע מה הייתה הבעיה של עמיר בניון עם הסולמות של השירים. היה סולם אחד של התרגשות. עבר אותו בשלום. בסופו של ערב הוא טיפס על סולם גבוה יותר: שלושת אלפים איש ששרים "התקווה" לפי גרסתו, ומאמינים שהוא ייתן עוד חמישה הדרנים. הוא לא נתן, וביציאה אפילו שמעתי משפט כמו: "תגיד, הערב לא היה קצר מדי". מי שהרגיש ככה אחרי למעלה מעשרים שירים, חש ככל הנראה תחושה גדולה של "עוד". ומה זה אומר? זה אומר – נצחונו הגדול גם במקום הזה. קיסריה קיבלה גם את מי שאינו מזוהה עם המיינסטרים השקוף, אלא זמר שעד היום לא זוהה כמי שמאכיל את הקהל עם כפית.
כשאתה עומד בפעם הראשונה מול קיסריה, עם תזמורת של 14 נגנים, זוהי התרגשות ענק. באמת: התרגש מאוד. הוא צודק. הייתה סיבה לסערת רגשות, להתפעמות, לריגושים. אלה הצטרפו בסופו של דבר לניצחון שלו, שהוא נצחונו של יוצר וזמר מקורי, אותנטי שהצליח להביא את האמת האומנותית שלו עד למרומי יציעי האמפי. ברור שהם לא היו מתמלאים בלי שלעמיר לא היו "ניצחת איתי הכל", "הכל עד לכאן", "נשמתי", "כשאת עצובה", "עומד בשער", אבל כל אלה שירים/להיטים שהם חלק מהישות האומנותית שלו – אמת  שנעה אי-שם בין הגותו לליבו, תחושותיו-חולשותיו-מחשבותיו, שהוא שר בעוצמות הבעה וכוונה שאין להם אח ורע, ואתה הולך איתו ועם סלסולו ומתרגש במסע של שעתיים, כי אתה מאמין לו שזה יוצא מעצמותיו, ההגות האישית, אמונה פשוטה שיש בה חקר נפש וגילוי עצמי, גם נגיעה בנושא אהבה ברבדים שונים.
כתבתי כבר על ההופעה של עמיר (בזאפה), אבל אחזור על דברים שנדמה לי האיצו את הניצחון: על עמיר עבר תהליך של היפתחות – אוריינטציה של מגע ישיר עם קהל. מהות של קבלה ונתינה. להיות בגובה העיניים, לתת לקהל מיקרופון לשיר את שיריו, לראות אותו בעיניו, לשמוע את קולו. להושיט יד. סוג של הארה וגם תודה. זה מה שהגיע גם לקיסריה. הוא אפילו חזר על הריטואל, כשקרא פתק של מישהו ואיחל איחולים מהבמה. עמיר בניון הבין שקהל הוא עניין של של קבלה ונתינה. 
כתבתי  שם – שגם בלי מחקר סטטיסטי אין בעיה לקבוע שהקהל הישראלי הוא אחד הקהלים המזמרים ביותר בעולם. הוא מגיע להופעות לא רק לשמוע, אלא גם להישמע. עמיר, נדמה לי, הבין את הצורך שהמוני ישראל מגיעים איתו, כשהם יוצאים לפקקים הגדולים בואכה קיסריה. גם על כך סיפק עמיר בניון תשובות.
ואין עוד צורך לחזור על המעלות המוכרות שלו – סלסול קולו היפהפה, הטהור, הייחודי, הטונים האלה שמגיעים ממקומות של אמת, המוסיקליות הנדירה. קיסריה אישרה את הכל, והפעם בגדול, ומי שאומר כי הצדק נעשה – בצדק אומר. נעשה גם נעשה.

עמיר בניון קונצרט עשור בקיסריה